צונאמי

לפעמים חרב עלינו העולם, שבר ענק מתרחש בחיינו.

מה מאפשר להמשיך ולחיות אחרי אובדן גדול?

גן עדן. חוף זהוב, דקלים וים כחול. רונית ויואב שוכבים על החוף בסרי לנקה בעיניים עצומות. כך בדיוק תיארו לעצמם את החופשה אחרי שנת עבודה מוטרפת. כמו חרדונים בשמש, מתהפכים מבטן לגב, פוקחים עיניים כדי להושיט יד עצלה לעבר בקבוק המים ולנגוס באננס. זה המקום הכי דומה לגן עדן שאני מכיר, אומר יואב, ומתיישב, שולח מבט הלום שמש אל הים, ומופתע למראה מוזר. הים לא נמצא במקומו. הוא הולך ומתרחק, הולך ונסוג. רונית, מה קורה פה?! הוא צועק, תראי. ולפתע מתרוממת ממעמקי האוקיינוס חומת מים אדירה ונעה לעברם. הם זוכרים מפץ גדול, חבטה אחת מכאיבה, היאחזות נואשת בחביות ובענפי עצים הנסחפים במים. הידיים שלהם מדממות, הרגליים כחולות ופצועות. גל ענק נוסף עולה מהאוקיינוס ומטיח אותם אל החוף. שם הם שוכבים מעולפים. גן עדן הפך לגיהינום.

*

השעון של יואב נעצר ב- 26 בדצמבר 2004. רעידות אדמה בלב האוקיינוס ההודי הרימו צונאמי, גלי ענק שהכו בעוצמה רבה בחופי הודו, סרי לנקה, תאילנד ואינדונזיה והותירו חורבן והרס, 280,000 הרוגים, מאות אלפי פצועים, וחמישה מיליון חסרי בית. רונית ויואב חזרו הביתה, הוא על קביים, היא עם יד מגובסת. משהו בם כבה. אנחנו לא אותו דבר, הם אומרים, החיים שלנו נחלקים לשניים, עד הצונאמי ואחרי הצונאמי.

יואב ורונית ראו את המוות לנגד עיניהם. הם חוו אירוע טראומטי, שהגדרתו לפי המילון הפסיכולוגי היא אירוע המאיים על השלמות הפיזית או הנפשית של האדם או של אנשים משמעותיים עבורו. זהו אירוע קיצוני ולפעמים מפתיע, מטלטל בעוצמתו, סוחף כול, מחריב כול, מציף בתחושות חוסר אונים ופחדים. כל מה שהגדיר את מהלך החיים עד התרחשותו משתנה. אחריו, העולם אחר, הרוס וכואב.

לא צריך להרחיק עד סרי לנקה ולחוות צונאמי אמיתי כדי להרגיש כך. אירועים טראומטיים נפוצים מאוד, הם קורים לי ולך. אנשים רבים עוברים אירועים טראומטיים. שואה, מלחמה, תאונה, מחלה קשה, אובדן אנשים אהובים.

אירוע טראומטי נצרב בזיכרון, מטביע בו עקבות שקשה למחותם, כאלה שמלווים אותנו לאורך כל החיים. בכתבים מימי הביניים (ויש הטוענים שהסיפור מופיע כבר בכתבים מיוון העתיקה), מסופר כי כאשר רצו לשמר זיכרון של אירוע חשוב כמו משא ומתן בין משפחות בעלות מעמד וחשיבות,  נתנו לילד  כבן שבע  להתבונן באירוע בתשומת לב ולהקשיב היטב לכל הנאמר בו, ומיד לאחר הפחידו אותו עד מוות – זרקו אותו אל הנהר או צרבו את גופו באש. החוויה הטראומטית שעבר הילד גרמה להטבעת האירוע שרצו לשמר בזיכרונו לכל חייו.

*

עברת צונאמי, אני אומרת לחברתי הטובה שהתאלמנה בחטף. בבוקר היא הייתה אישה נשואה ועם ערב – אלמנה. גל ענק היכה בה ושטף כל מה שהיה. צונאמי, היא לוחשת, הכול נהרס, איבדתי את חיי. בן לילה נחקקו בפניה תווי עצב, עיניה מתכהות בימים וזולגות דמעות בלילות. לפעמים היא צועקת לתוך הכרית. חזק. לפעמים היא רואה אותו, מדברת איתו, ונבהלת. אולי השתגעה. הזיכרונות קודחים בה. הנפש שלי מדממת, היא אומרת לי. אני בוכה בלילות. כל לילה.

כל אחד מאיתנו מגיב לאירוע טראומטי בדרכו שלו, בהתאם לאישיותו, כוחותיו והמשאבים העומדים לרשותו. עם זאת, ישנן מספר תגובות אופייניות. הבולטת והקשה שבהן היא הצפה בלתי נשלטת של זיכרונות. הם שבים ומציפים, אינם נותנים מנוח, מופיעים כסיוטים בלילה ומלווים את הפעילות ביום, לפעמים נוכחים באופן קבוע ולפעמים מתפרצים כהבזקים. תגובה אפשרית נוספת לאירוע טראומטי היא הימנעות מחזרה אל הנסיבות או אל הסביבה שבהן התרחש האירוע. מי שעבר תאונת דרכים קשה יודע כמה קשה, כמעט בלתי אפשרי, לחזור ולנהוג במכונית או אפילו לחצות כביש. יש אנשים שנמנעים מפעולה מסוימת או מהתקרבות לסביבה המזכירה להם את האירוע, לפעמים במשך שנים רבות. הבכי המר של חברתי בלילות הוא תגובה כואבת אופיינית נוספת. מי שכל עולמו נהרס מוצף ברגשות שליליים וכואבים, נמצא בעוררות רבה, ועשוי לפרוץ בבכי בלי כל סיבה הנראית לעין גם בשעות היום ובחברת אנשים אחרים. דברים רבים מרגיזים אותו או מפריעים לו, הוא מתקשה להתרכז ולחשוב בצורה מאורגנת, ולילותיו טרופים ומסויטים.

*

איך מתמודדים עם צונאמי? איך לא נסחפים אל תוך הים הגדול וטובעים בו?

בנו נהרג במלחמה. בבת עינו. יחידו. נותר חדר ריק, פוסטר על הקיר ומצבה. הוא גבר עדין. מעולם לא דיבר בקול רם, תמיד התנהל בהתחשבות, בזהירות. עשה הכול בשקט. ולפתע הצעקה הגדולה מכולם. הילד איננו. הוא לא ישרוד, אני דואגת, הוא כל כך שביר. הימים חולפים. שבעה וחודש ושנה. ואני תוהה מה מחזיק אותו  מליפול, להתפרק, להתרסק לאלפי רסיסים שגם היד העדינה ביותר לא תוכל לאסוף. כעבור שנתיים הוא מתקשר אלי, כתבתי ספר. עכשיו אני יודעת מה שמר עליו. מה עזר לו לא להיסחף אל הים, מה היה המעקה שלו.

כל אדם ודרכו, אין מתכונים ואין כללים. מה שמתאים לאחד לא מתאים לאחר. יש היוצרים, ויש המאמינים, יש הנעזרים במשפחה, בחברים, בעבודה, בהתנדבות. מה המעקה שלך? שלי הוא מעקה בשר ודם. אדם אחד, אחד ויחיד. כשרעדה הקרקע מתחת רגלַי, הוא היה לידי, לא נבהל ולא קרס. פשוט עמד. כמו סלע.

הניסיון המצטבר בהגשת סיוע למאות ואלפי אנשים שחוו אירועים טראומטיים מאפשר לאנשי המקצוע להציע לנפגעים מספר הצעות: להמשיך ולשמור על שגרה ועל סדר יום קבוע. להרבות ולשוחח עם בני משפחה, חברים ושכנים. להקפיד על פעילות גופנית באופן סדיר. לאכול נכון ובשעות קבועות ולהמשיך בתחביבים קודמים. הצעות אלה נשמעות הגיוניות על הנייר, אבל איך ניתן למלא אחריהן כאשר ההרגשה היא שכול העולם קרס, שאין במה להיאחז, רק כאב ואופל? זה בדיוק תפקידן, לשמש פיגומים, עמודים שניתן להישען עליהם, שגרה שיש להיאחז בה. במרוצת הזמן תבנה סביב פיגומים אלה גם משמעות. בלי משמעות – קשה לשרוד. משמעות לפי הפסיכיאטר ויקטור פרנקל היא משהו שלמענו כדאי לחיות. פרנקל מחבר הספר האדם מחפש משמעות שרד במלחמת העולם את מחנות ההשמדה בכוח המשמעות שנתן לסבל הנורא שעבר. הוא מאמין כי משמעות קיימת בכל מצב, גם במצב של אובדן, והתפקיד המוטל עלינו הוא לגלות אותה.    

יש אנשים המספרים כי בעקבות האובדן הגדול והשבר הנורא גילו כוחות נפש שלא ידעו כי מצויים בתוכם. הם מסתכלים על עצמם ואינם מאמינים. הם מוצאים מקורות משמעות חדשים ודרכים להתפתחות וצמיחה אישית. אנשים אלה בורכו בחוסן נפשי, באופטימיות, בקשרים חמים עם בני משפחה וחברים, ויש בהם אמונה. אמונה יכולה להיות דתית או לא. אמונה היא הכרה במשמעות הקיימת מעבר לעצמי, אני יכולה להאמין בערכים, בטבע, באדם.

התמודדות עם טראומה היא מסע לאורך כל החיים. לפעמים נדמה כי החיים חוזרים למסלולם, ולפתע נשמעת ידיעה בחדשות על פיגוע, צילום של תאונת דרכים קשה, אזעקת צופרים, והשדים שבים ומתעוררים. הזיכרונות, המראות והקולות חוזרים ומציפים כאילו התרחשו זה עתה. ולאיטה חודרת ההבנה כי בחיים שאחרי האירוע, בלא קשר לזמן השעון, תמיד נמצא הכאב. לפעמים גלוי וצועק ולפעמים מתכנס ונחבא. הכאב והחיים זורמים במקביל, בשני מסלולים. כמו שני נהרות שאינם מתערבבים זה בזה. הנילוס הלבן והנילוס הכחול.

*

חברתי ממשיכה לבכות בלילות. בימים היא לפעמים מחייכת.

רונית בהריון. היא ויואב בנו בית חדש על ההרים, הרחק מהים.

פרק בספר "תמונות פסיכולוגיות" (2010) ניצה אייל- הוצאת אריה ניר