שמי מיכל, אני בת 76. התאלמנתי לפני 10 חודשים. בעלי ז"ל חלה במחלת אלצהיימר ואני טיפלתי בו רוב הזמן בבתינו , הוא אושפז במחלקה סיעודית רק 3 חודשים לפני מותו. תמיד הייתי אישה פעילה ואפילו בתקופת מחלתו למרות הקושי, המשכתי ללכת לחוג התעמלות, צעדתי כל בוקר ועסקתי בקדרות שזה התחביב שלי. אבל בחודשים האחרונים, אני חסרת אנרגיות, יושבת בבית ולא עושה שום דבר, לא נפגשת עם חברות, לא יוצאת לחוגים, אני מפחדת שמשהו איתי לא בסדר וחוששת שכבר לא אוכל להיות אותה אישה כמו פעם. יש לי שלושה ילדים מסורים, אבל אני נפגשת איתם רק בסופי שבוע, יש לי גם כמה חברות, אבל אני מסתגרת ולא מעוניינת במפגשים שלהן. האם יש לכם עצה בשבילי?
תשובה:
למיכל שלום, אנו מודים על פנייתך אלינו ומשתתפים בצערך. נשים רבות לאחר התאלמנותן חשות כמוך. אלמנות היא אובדן של אדם שהיה מלבד בן/זוג גם שותף לפעילויות שונות. ההתאלמנות מלווה לכן בתחושה של שבר , ריקנות וחוסר תכלית. העובדה שאת, מיכל טיפלת בבעלך במשך שנים אחדות בתקופת מחלתו עשויה להחריף תחושות אלו בגלל אובדן התפקיד הנוסף. ההסתגלות לחיים ללא בן-זוג אורכת זמן ולעיתים מתארות נשים רבות רגשות של עצב, בדידות ואפילו אשמה וכעס. לזה מתלווה פעמים רבות גם חוסר עניין בעולם החיצוני. יחד עם זאת חשוב להדגיש כי התגובות לאובדן הן אישיות, וכן משך הזמן הנדרש לאדם כדי לחזור לתפקוד.
התופעות שאת מתארת הן טבעיות ונורמליות לחלוטין. הכאב שאת חשה הוא בלתי נמנע ובוודאי ילווה אותך עוד זמן רב, יחד עם זאת מניסיוננו בליווי אנשים בתהליכי פרידה, רוב האנשים מגלים במשך הזמן עניין מחודש בתחביבים וחוזרים בהדרגה לאורח חיים הקודם, חלק מהנשים מדווחות על כוחות נפש חדשים ויכולות התמודדות שלא הכירו בעצמן קודם לכן. כך, או כך, בתקופה הראשונה (שנה עד שנתיים לאחר הפרידה) אפשר ורצוי להיעזר בילדים, בני משפחה קרובים וחברים. אלו הם מקורות תמיכה רגשית חשובים ביותר, במידה ואת ממשיכה להרגיש מצוקה, לחץ או חרדה אפשר להיעזר בייעוץ מקצועי באזור מגורייך.
שאלה:
אני עובדת כאם בית בבית אבות גדול באזור המרכז. חלק מתפקידי הוא ללוות דיירים חדשים בתהליך הכניסה לבית ולעזור להם בקליטתם במקום החדש. אני מכירה את הקשיים הרבים של דיירים חדשים ומלווה אותם כבר שנים אחדות. לאחרונה נכנסה לבית דיירת חדשה. אשה בת 78 עצמאית וצלולה. הצוות כולו התגייס לסייע כמיטב המסורת של הבית שלנו. אך כל המאמצים שלנו נכשלו. הדיירת מרבה להתלונן, לא מרוצה משום דבר, יושבת רוב היום בחדרה ומסרבת להשתתף בפעילויות כמו חוגים, טיולים, מפגשי דיירים. שיחות שלנו איתה לא הועילו. האם יש לכם רעיון נוסף?
תשובה:
ליפה שלום, אנו מודים על פנייתך אלינו. המעבר מהבית למקום מגורים חדש הוא אחד השינויים המשמעותיים בחייו של האדם המבוגר. לא ברור מתיאורך, מהו מצבה המשפחתי של הדיירת החדשה, מהי הסיבה שהניעה אותה לעבור, האם חל איזשהו שינוי בחייה לאחרונה (אובדן בן-זוג או שינוי בריאותי למשל), האם ההחלטה לעבור נעשתה מתוך בחירה אישית שלה או על-ידי בני משפחתה, היכן התגוררה קודם לכן (האם בסמיכות מקום וכן איזו דירה היתה לה קודם)ומהם תחומי העניין החשובים בחייה.
כל אלו הם מרכיבים חשובים ומשמעותיים שיש להם השפעה רבה על יכולת ההתמודדות וההסתגלות של דיירים חדשים. מדברייך נראה כי הצוות עושה כמיטב יכולתו להקל על האישה ובוודאי מתסכל מאוד כאשר התגובה צוננת ולעיתים אפילו עוינת. יש לקחת בחשבון את ההבדלים הרבים הקיימים בתגובות של אנשים למעבר. יש המגיבים בפעלתנות-יתר והם עסוקים כל הזמן, אחרים מגיבים בהתכנסות והתנתקות בחדרם ובעולמם הפרטי ורוצים שיניחו אותם לנפשם.
תפקיד הצוות המטפל, המודע למגוון דרכי ההסתגלות השונות התלויות בין השאר באישיות של כל אדם, להציע תמיכה אמפטית כפי שעשיתם, לנסות ולברר מה הסיבות שאינה משתתפת בפעילות, האם יש משהו קונקרטי שמפריע לה, ולגלות סבלנות ואורך רוח כדי לאפשר לה לעשות את התהליך בקצב שלה ובדרך שלה. האם הדיירים עצמם לוקחים חלק פעיל בקליטת דיירים חדשים? לעיתים מקלה על ההקלטות הזמנה של שכן/שכנה לכוס קפה בחדרם וכן הצמדת "דייר מארח" שילווה את הדיירת החדשה בשבועות הראשונים. מה דעתך?
שאלה:
ההורים שלי החליטו לעבור לדיור מוגן בקירבתי. אימי בת 82 אישה פעילה מאוד, צעירה בגופה ובנפשה. אבי בן 83 במצב הרבה פחות טוב. בשנה האחרונה חלה אצלו ירידה קוגניטיבית. בבירור נאורולוגי מקיף הסתבר שהוא נמצא בשלבים הראשונים של מחלת האלצהיימר. הוא עדיין מנהל את עיניני הכספים, קורא הרבה, הולך לקונצרטים ולהצגות, ניפגש עם חברים, אך ניראה שהוא לעיתים מבולבל ולא מרוכז.
אימי מאוד רוצה לעבור לדיור המוגן כי הבית של הורי גדול מדי ורחוק ממני. השאלה היא איך ישפיע המעבר על אבי. הוא מסכים למעבר, אך מתחיל לגלות סימנים של אי נוחות וחרדה.
תשובה:
תודה לך על פנייתך אלינו. השאלה שאת מעלה היא חשובה ביותר ומשקפת לא מעט התלבטויות שמתעוררות אצל משפחות המתלבטות האם כדאי ונכון להורים המזדקנים לעזוב את הבית ולעבור לדיור מוגן.
הדילמה הזו היא מורכבת הרבה יותר כשמדובר בשני אנשים שמצבם הפיזי והקוגניטיבי הוא שונה.
לעיתים הפתרון מתאים לאחד יותר מאשר לשני ולכן יש לשקול היטב את הרווח לעמת המחיר הכרוך במעבר.
המעבר לדיור המוגן יכול בהחלט להתאים לאמא בהיותה אישה צעירה, בריאה ועצמאית. פעילה חברתית.
למרות הקושי הרגשי הכרוך בפרידה מהבית, ניראה שהמעבר לדירה חדשה וקטנה יקל עליה ויאפשר לה לנצל את האנרגיות ואת הזמן לפעילויות מהנות במסגרת הדיור המוגן ומחוצה לו. מאחר שמצבו של אבא עלול להתדרדר בהמשך והוא יזדקק לעזרה צמודה, השהות בדיור מוגן שבמסגרתו הוא יוכל לקבל את כל השירותים, יכולה להקל על אמא את ההתמודדות הכרוכה בטיפול בו ולאפשר לה להמשיך את עיסוקיה בבית לצידו. היא גם תוכל אני מניחה לקבל תמיכה של עובדת סוציאלית והצוות רפואי במקום.
באשר לאבא המצב הוא מורכב הרבה יותר ולכן התשובה אינה חד משמעית.
לכאורה עדיף לאבא הנמצא בתהליך של התדרדרות קוגניטיבית והפרוגנוזה היא לכיוון ירידה הולכת ונמשכת, להישאר בבית המוכר. כל שינוי עלול לגרום לירידה נוספת במצבו. המעבר לדיור המוגן מחייב למידה חדשה, הכרות עם סביבה ואנשים שלא הכיר קודם ולכן. הטמעה של מידע חדש יכולה להיות קשה במיוחד לעיתים בלתי אפשרית. יחד עם זה השהות במסגרת מוגנת עם פעילויות ושירותים צמודים ובליווי צמוד של אשתו יכולה למנוע את הבדוד והנתק שחלק מחולי האלצהיימר חווים ולאפשר לו להינות מחלק מהפעילויות לפחות בשלב הראשון שכאמור קשה לצפות את קצב השינוי שיחול בו.
יתרון נוסף למעבר הוא הקירבה אליך והיכולת שלך ללוות את ההורים ובעיקר את אבא יותר מקרוב.
חשוב לכן להערך נכון. לתכנן את העתיד בדיור המוגן כך שתהיה אפשרות להכניס עזרה לאבא במידת הצורך. כמו כן חשוב שהצוות בבית ידע שאבא סובל מירידה קוגניטיבית. הסתרת מידע זה מצוות הבית יכולה לגרום ללחץ נוסף על אבא ולמנוע ממנו קבלת עזרה מתאימה.
שאלה:
שמי עדנה. אני בת 62 חברת קיבוץ. לפני כשנה בעלי עזב לטובת אישה צעירה ממני ב-20 שנה כמעט. היחסים ביננו לא היו קרובים אך היו בסדר ושמרנו על מסגרת של משפחה. לאחר שעזב נכנסתי לדיכאון ממני אינני מצליחה לצאת. אינני מבינה גם מדוע אני כל כך מדוכאת כי בסך הכל הקשר בינינו היה מרוחק ולא היו ביננו יחסי אישות כבר 10 שנים קודם לכן. אני מנסה להכיר באינטרנט אך מתאכזבת מההיצע הדל. אני חושבת על העתיד ורואה שהוא רק יהיה גרוע יותר. האם ניראה לך שיש פיתרון לאישה בגילי?
תשובה:
עדנה אני מבינה את המצוקה שבה את נמצאת. בודאי לא קל להתמודד עם הפרידה מבעלך וגם אם לא הייתם קרובים הרי הייתם שותפים לחיים והורים לילדים אני מניחה. הפרידה היא גם במקרים רבים שבר של משפחה, הרגלים משותפים, מפגשים משפחתים מסודרים וחיים חברתיים. לכן זה לגיטימי וטבעי להתאבל על הפרידה ואולי גם הדחייה ועל כל מה שהיה ולא היה. יחד עם זאת כל עוד את במצב רוח ירוד, ספק אם את יכולה להיות פנויה רגשית להכרויות חדשות. כדי לצאת מזה חשוב להתמקד בשלב הראשון בחיזוק עצמי. התחלות חדשות של פעילויות, עיסוקים, מפגשים חברתים אחרים. חשוב להתחבר לאנשים ומקומות שנותנים לך להרגיש טוב ובטוח. אינני יודעת במה את עוסקת אך כל אפיק חדש שתפתחי בתחום מעניין אותך יכול לעזור לך בשיפור המצב רוח. במידה והעצב נמשך אני ממליצה לפנות לרופא משפחה ואולי להיעזר בטיפול תרופתי נוגד דיכאון שהוא היום מקובל ביותר.