8.2 אלמנוּת

"טובים השנים מן האחד [...] כי אם יִפֹּלוּ, האחד יקים את חברו, ואילו האחד שיפול ואין שנִי להקימו" (קהלת ד, ט).

התמודדות מוצלחת עם אלמנוּת נחשבת כאמור למשימה התפתחותית חשובה ביותר במהלך ההזדקנות. אבדן בן הזוג נחשב הן לאחד האיומים הגדולים על בריאות הנפש, והן לאירוע נורמטיבי הכרוך בלחץ רב ביותר ((Bonanno et.al., 2002.

            רבים מהזוגות הנשואים שנים ארוכות חיו חיים המשולבים זה בזה במהודק, ולכן אבדן של האחד עלול לפגוע פגיעה קשה בתחושת הקיום והזהות של הנותר בחיים. תהליך האבל באלמנוּת מצריך במקרים רבים גם תהליך של למידה, ועל האלמנה או האלמן ללמוד מגוון של מיומנויות חדשות שבעבר היו תפקידיו של בן הזוג שאיננו עוד. כאשר האלמנים והאלמנות מצליחים לרכוש שליטה במיומנויות חדשות, גוברים תחושת השליטה שלהם, ביטחונם והערכתם העצמית, ובכך משתפרת גם בריאותם החיובית.

 התמודדות מוצלחת עם אלמנוּת תלויה במשאבים כמו מצב בריאות, מצב קוגניטיבי, מצב כלכלי ותמיכה חברתית. משאבים אלה מצטמצמים בדרך כלל עם הגיל ולכן אלמנות ואלמנים מבוגרים חווים קשיים, אך עם זאת אחד המשאבים המתחזקים עם השנים הם הידע וחכמת החיים. אלה מאפשרים לעתים ראייה רחבה של המציאות ונקודת מבט המאפשרות להתמודד טוב יותר עם הנסיבות החדשות.

מחקרים מצביעים על כך שאלמנוּת נתפסת כאירוע הדורש הסתגלות פסיכולוגית והתנהגותית יותר מכל מעבר אחר בחיים. אף שאלמנוּת במהלך ההזדקנות היא אירוע צפוי ונורמטיבי, אין הכנה או התארגנות מוקדמת לחיים לבד, ובעבור חלק ניכר מהאלמנות והאלמנים זה אכן משבר קשה:

מצבי החדש כאלמנה דומה למצבו של מטפס הרים בודד במרומי האוורסט. אין איש שיחלוק עמי את המשא, אולם מדרבן אותי הדחף להוסיף ולטפס [...] וחזק ממנו יצר ההישרדות. מצויים בידי מספר חבלי תמיכה: המשפחה והידידים, אך אם אפול, הכאב והפציעה יהיו בעיקר שלי. 

אסתר גושן-גוטשטיין, לבדי: אלמנות והתחדשות, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל-אביב 1996, עמ' 56.

האלמנוּת בגיל מבוגר שכיחה הרבה יותר בקרב נשים. יותר ממחצית הנשים מעל גיל 65 הן אלמנות; לעומת זאת, בגיל זה רק 15 אחוזים מהגברים הם אלמנים. אם כן, מעטות הן הנשים שלא יתאלמנו בשלב זה או אחר. מאחר שגברים נוטים לשאת נשים צעירות מהם ותוחלת החיים של הנשים ארוכה יותר, הרי ש-80 אחוזים מכלל הנשים הנשואות עלולות להתאלמן ולהאריך ימים אחרי מות בעליהן במשך עשר שנים בממוצע. למרות נתונים אלה, אין כאמור תכנון והדרכה הניתנים לנשים מבוגרות לקראת מותו של הבעל.

            דור האלמנות והאלמנים המבוגרים היום הוא דור שברובו הגדול לא חי לבד. מרביתם נישאו בגיל צעיר והמעבר הטבעי שחוו היה מחיים עם משפחה לחיים כזוג וכמשפחה חדשה. לעומתם, דור הצעירים של היום בחלקו מממש את האפשרות לחיות לבד מחוץ לבית ההורים ומסגל לעצמו אורח חיים יחידני. ה"לבד" לגבי מי שהייתה רגילה כל חייה לחיות עם אדם נוסף ולחלוק אתו את חיי היום-יום, הוא חוויה חדשה הדורשת כאמור הסתגלות.

המשכיות הקשר עם הנפטר בעולם האישי והפנימי ובאופן אינטימי, כפי שמתארת רחל, היא מרכיב חשוב בתהליך ההסתגלות לאבדן. תהליך זה תואם את המודלים החדשים המצביעים על המשכיות הקשר ולא על פרידה והתנתקות (Klass, Silverman & Nickman, 1996). נוסף לאבדן בן הזוג ולקטיעת הקשר המיוחד וארוך-השנים,  האלמנוּת כרוכה למעשה במכלול שלם של אבדנים: המסגרת המשפחתית, ההרגלים, סדר היום, עולם התוכן והתפקידים שנלוו לזוגיות. לא פעם יש אבדן של קשר עם חברים ואפילו איום מסוים על חברים נשואים (Field & Minkler, 1988). כל אלה פוגעים בסטטוס החברתי של האלמנה, שאיבדה גם בן זוג שהיה בן לווייתה למפגשים חברתיים ותרבותיים, לחופשות, לטיולים וכד'.  יש לזכור שחלק ניכר מדור האלמנות המבוגרות של היום אינו עצמאי וחופשי מבחינת יכולת התנועה ורובן אינן רגילות לצאת לבד, בהשוואה לדור הצעירות של היום. וכך אמרה לי בעניין זה אחת מן המטופלות: "להיות אלמנה זה לא כמו אישה נשואה. הסטטוס שלך משתנה. את צריכה לבקש מחברים שיסיעו אותך, שיזכרו להזמין אותך. נראה לי שהחברות שלי פוחדות ממני. הן מרגישות לא בנוח ושוב איננו נפגשים בערבים עם הבעלים שלהן אלא רק במשך היום".

למרות הקשיים, נמשך ואף מתחזק הקשר הבלתי פורמלי והאינטימי עם בני משפחה ועם חברים קרובים והם מספקים לאלמנה תמיכה בתקופת ההסתגלות לאלמנוּת (Lopata, 1993).

החודשים הראשונים בתקופת האלמנוּת קשים הן לאלמנים והן לאלמנות. כבשלב הראשוני והאקוטי של תהליך האבל, גובר הסיכון לפתח תסמינים של דיכאון או מחלה פיזית כלשהי.

מחקרים מצביעים על כך שגברים חווים אלמנוּת בדרך שונה מנשים, אך אין זה ברור אם האלמנוּת קשה יותר לגבר או לאישה.

לופטה (Lopata, 1973) טוענת שנשים שיחסיהן עם הבעל היו תלותיים, שעיקר עיסוקן היה הטיפול בבעל ולא היו להן תחומי עניין וקשרים מחוץ לקשר עם בן הזוג, ייתקלו בקשיים רבים יותר באלמנותן לעומת נשים שניהלו אורח חיים אינדיווידואלי ועצמאי. שריל ולואן (Cheryle & Louanne, 2001) מוסיפות, שאלמנות שזהותן מבוססת על כמה תפקידים יסתגלו טוב יותר למות הבעל, תהיינה דיכאוניות פחות ותפתחנה פחות מחלות; זאת לעומת נשים המאבדות במות הבעל חלק ניכר מזהותן. במחקר שבדק הבדלים בין המינים בתגובה לאלמנוּת (Lee & et al., 2001) נמצא, שהאלמנוּת היא חוויה דיכאונית יותר לגברים לעומת נשים.  בהשוואה בין גברים לנשים, המדוכאים פחות מכולם היו גברים נשואים.  לעומת זאת, אלמנים מתמודדים עם קשיים רבים. הם מאבדים מסגרת המטפלת בהם והדואגת בדרך כלל לכל צורכיהם, כמו אוכל, כביסה, ניקיון ואף קשר עם בני המשפחה והחברים.

למרות הקשיים שבהם נתקלים גברים זקנים המתמודדים עם אלמנוּת, רובם הגדול- בניגוד לאלמנות - אינו נשאר לבד לאורך זמן. רבים מהאלמנים נקשרים לבנות זוג חדשות. עם זאת, תהליך הנתפס בעיני הסביבה כקל, עשוי להיות למעשה תהליך נמשך של התפתחות האלמנים והאלמנות שבריאותם החיובית מתבטאת בהמשך פעילות ומעורבות בחיים, בצד המוות והאבל.

למשל, יצחק בן-אהרן בן ה-95, שבחר בחיים, אומר:

שום דבר שקרה לי מאז מותה של מרים – אף על פי שבאו חיים ובאו נישואין - לא דחק את האבל, ואם לבטא במאמץ מסוים את הווייתי מאז, מדובר בעולמות רגשיים המתקיימים זה בצד זה. האבל הוא אין סוף. אלה הפרדוקסים, השניות באדם או איך שלא נגדיר את זה. שני החצאים של מוחו וחדרי לבו המיובש [...] האבל יכול בהחלט לנוון כשאתה נושא אותו לבד. אבל יש אבל שדווקא דוחף, כאיזו מחויבות לעבר, לחיות מחדש את הנימים הרגשיים האלה".

(יצחק בן-אהרן, בשיחה עם יעל גבירץ, המובאת בספרה "ילד לא רצוי: יצחק בן-אהרן, ביוגרפיה אינטימית", תל-אביב 2004, עמ' 27).

אלמנים גם אינם נשארים נאמנים לבית ולחפצים משותפים - נאמנות האופיינית לנשים - והיה אשר היה טיבם של היחסים עם נשותיהם.

הנשים כידוע הן "יצורים חברתיים" יותר מן הגברים והן המטפחות את הקשרים עם בני המשפחה ועם החברים. בתקופת הזיקנה הן ברובן פעילות יותר והן היוזמות והמפעילות את בני זוגן הזקנים. אבדן בת הזוג בעבור הגברים הזקנים הוא אפוא קשה הרבה יותר. הקושי להישאר לבד ולטפל בעצמם ובבית מביא אותם לעתים לידי התקשרות לאישה אחרת. ניתן גם להפעילם בקלות רבה על ידי נשים בודדות, שהן כאמור פתוחות יותר, אסרטיביות ופעילות.

בקרב אלמנות, לעומת זאת, שיעור הנישואים החוזרים קטן הרבה יותר משיעורם בקרב אלמנים. יש לכך כמה הסברים: תוחלת החיים של נשים ארוכה יותר מזו של גברים ולכן מאגר בני הזוג האפשריים לנישואים הוא מצומצם. גברים עדיין מעדיפים להינשא לנשים צעירות מהן ואין זה מקובל שנשים נישאות לצעירים מהן. יתר על כן, עדיין שוררת נורמה תרבותית המצפה מנשים להישאר נאמנות לבן זוגן ולא להינשא מחדש. אך נראה שהסיבה העיקרית נעוצה בעמדתן של האלמנות עצמן. רובן הגדול מסתגל למצבן החדש ומפתח מידה רבה של חופש ועצמאות. באלמנוּת של אישה מבוגרת, בעיקר אישה שבעלה היה מבוגר ממנה, חולה יותר ומוגבל, יש חופש ושחרור שלא היו קיימים קודם. מאחר שהנשים יוצרות לעצמן רשתות תמיכה ומסגרות לפעילות ולקשר בקלות רבה יותר מהגברים האלמנים, קטן יותר הצורך שלהן בנישואים נוספים והן גם מרגישות בודדות פחות מכפי שמרגישים אלמנים. אלמנות רבות מציינות שהן מעוניינות בחבר לחיים, מישהו לבלות אתו, לחלוק אתו את עולמן, אך הן נרתעות מלהיכנס למערכת נישואים עם אדם זקן שיהא עליהן לטפל בו ולדאוג לו. חוויית האלמנות עשויה אפוא להיות הזדמנות לצמיחה ולגדילה ולא רק להצטמצמות ולאבדן. ההתמודדות עם האבל מתבטאת ביכולת לעבור לשלב חדש ושונה בחיים ולגייס את כל המשאבים הקיימים ללמידה ולהתנסויות חיוביות לצד החסר והצער על האבדן.

            פרופ' ליברמן מאוניברסיטת סן פרנסיסקו ערך מחקר שכלל 600 אלמנות ו-100 אלמנים בגילים  75-28 (Lieberman, 1994). הוא עקב אחריהם במשך שבע שנים: מיד לאחר האבל, שנה לאחר מכן, שוב כעבור שנה וכן לאחר שש שנים. אלמנוּת איננה מחלה ואין היא מחייבת טיפול רפואי או פיזי, טוען  ליברמן. הוא  מצא שרוב האלמנות התאוששו בתוך שנה עד שנה ומחצה. מכלל אוכלוסיית המחקר, המסתגלים ביותר היו מי שהתאוששו מן האבל לאחר חודשיים עד שלושה חודשים. רק שני אחוזים סבלו מבעיות, ובקרב כשליש מכלל הנחקרים נצפתה התפתחות לאחר שנה עד שנתיים. הם תפקדו טוב יותר ובאינטגרציה טובה יותר מבעבר.

            ליברמן מצא הבדל ניכר בין אלמנים לבין אלמנות, ולדבריו אלה שתי תופעות כמעט שונות. אלמנים רבים נישאים בתוך שנה; הם מתקשים לתאר את המתרחש בחייהם ומתקשים לדבר על עולמם הפנימי. רוב ממצאי המחקר מסתמכים אפוא על ראיונות עם אלמנות.

ההבדל בין אלמנות צעירות לבין אלמנות מבוגרות הוא, שהמבוגרות מתאבלות זמן ארוך יותר מן הצעירות. מידת התמיכה שהן זוכות לה פחותה משום שאלמנות צעירות זוכות לתמיכה של הורים, של חברים ושל אחים ואחיות. האלמנות המבוגרות קיבלו תמיכה בעיקר מילדים בוגרים.

לאחר מות הבעל נמצאה עלייה במספר הנשים שנכנסו למעגל העבודה או חזרו אליו.  המדדים שנמצאו משפיעים על ההתמודדות עם אלמנות היו חוסן נפשי, מידת התלות בבעל, תחושת כעס על הבעל ותחושות של אשמה. השיקום הטוב פחות נמצא בקרב מי שהיו בעלי ציונים גבוהים בשלושת המדדים של כעס, של אשמה ושל תלות.

מחקרו של ליברמן לא מצא מודל אחד יעיל להסתגלות. גם משך זמן האבל לא נמצא מנבא הסתגלות. היחסים במשפחה ומשמעות החיים הם שנמצאו כבעלי חשיבות רבה.                                                                                                                                                                                       

תהליך ההתפתחות בחייהם של האלמנות או של האלמנים אינו קשור בהכרח להחלמה מהכאב על האבדן. היו שהתפתחו מאוד אך נותרו בהם תסמינים של דיכאון ואבל. ההתפתחות הבולטת נמצאה דווקא בקרב האלמנות המבוגרות, שחשו חופשיות ומשוחררות להתפתח אולי בפעם הראשונה בחייהן לאחר שנים של טיפול בילדים, בהורים ובבעל, והנה עתה התפנו לטפל בעצמן.

למרות הכאב והאבדן, אלמנות מבוגרות רבות חשות כי נפתחות בפניהן אפשרויות רבות להתפתחות אישית, לפעילות ולעשייה. האלמנוּת מחייבת גם למידה במידה זו או אחרת מצד חלק מהנשים המבוגרות. למשל, אישה שבעלה ניהל כל השנים את ענייני הכספים ודאג לתשלומים ולחשבונות הבנקים, עשויה לחוש לאחר מותו חרדה רבה של אבדן שליטה, או לחלופין – לחוש שבפניה התמודדות מאתגרת ביותר. למעשה, יש שלוש אפשרויות: (א) לאלמנה ילדים אוהבים ודואגים שיקבלו על עצמם את תפקידו של אביהם ויטפלו מעתה ואילך בכל ענייניה הכספיים. כך למעשה משמרים הילדים את התלות שהייתה לאמם  בבעלה המנוח, ותלות זו עוברת עתה לילדיה; (ב) לאלמנה אין ילדים או ילדיה מרוחקים ממנה והיא נאלצת להתמודד עם האתגר של למידת דברים חדשים ולהיות עצמאית יותר. לכאורה זו אישה בודדה הנאלצת להתמודד לבד; (ג) אלמנה שילדיה מודעים לחשיבות העצומה שאמם תלמד להסתדר בעצמה,  להיות אוטונומית ולקבל אחריות על תחומים שונים, אף אם הם נראים בתחילה מסובכים. זוהי האפשרות המיטבית. רוב האלמנות יכולות ללמוד לתפקד באופן עצמאי ולנהל את חשבונות הבנק שלהן. ילדים אלה ירגיעו את אמם החרדה, ילוו אותה בשלבים הראשונים של הלמידה, ויבטיחו את עזרתם מבלי להעביר את האחריות ממנה אליהם.

מחקר  אחר מצא שהתמודדות טובה עם אלמנוּת קשורה להגברת הפעילות והמעורבות החברתית. רמת המעורבות החברתית יורדת לפני מות בן הזוג אך עולה לאחר האבדן, בעקבות תמיכה של בני משפחה ושל חברים. יכולת ההסתגלות תלויה במשאבים העומדים לרשות האלמנים, כמו משאבים פסיכולוגיים, משפחתיים וסוציו-אקונומיים. על פי רוב, האלמנים מחפשים פעילות חברתית ועיסוקים כדי להתגבר על הבדידות ועל האבל. בדרך כלל נשמרת ההמשכיות בתפקוד ובפעילויות, ולא העיסוקים החברתיים הפורמליים הם בעלי החשיבות כי אם הקשרים הבלתי-פורמליים עם אנשים קרובים (Utz, Carr, Ness, & Worthman, 2002)

במחקר נוסף (Bonanno, Wortman, & Nesse, 2004) נמצא שאחוז גבוה מהאלמנות והאלמנים (161 אלמנות ו-24 אלמנים בני 65 ומעלה) גילו חוסן נפשי והתמודדות טובה עם האבדן. הם דיווחו על נישואים טובים וארוכי טווח (44 שנים בממוצע) ויכולת לשאוב סיפוק ונחמה מזיכרונות טובים, בלא לעסוק יתר על המידה במחשבות ובשיחות על האבדן. 

8.2.1 המלצות לטיפול

הטיפול באלמנה או באלמן צריך להיות מותאם לשלב תהליך האבל שבו הם נמצאים.

על בני המשפחה והמטפלים לקבל מידע על תהליך האבל והתסמינים הצפויים: בשלב הראשון, בחודשים הראשונים לאחר פטירת בן או בת הזוג האבל בשיאו, ותפקיד הסביבה הוא בעיקר לעמוד לצד האדם האבל, לתמוך בו ואם אפשר להכיל את הכאב. הכלת הכאב אפשרית כשמניחים למתאבל לבכות, לדבר על הנפטר ולכאוב את הכאב במלוא עצמתו, בלא להיבהל מהביטויים הרגשיים או מהביטויים הסומטיים הנלווים ולא לנסות לבלום את המתאבל או להסיט אותו מכאבו.

בשלב הבא, כשחלה רגיעה בעצמה הרגשית המלווה את האבל, יש לעזור למתאבל להתארגן מחדש בחיי היום-יום ולחזור בהדרגה לשגרה. כאן העזרה עשויה להיות אקטיבית, למשל הכוונה, עזרה מעשית בטיפול בנושאים שונים כמו ארגון הבית, פינוי חפצים, ניהול משק הבית כשמדובר באלמן או ניהול חשבונות וכספים וכד' כשמדובר באלמנה.  בשלב זה מתחיל גם תהליך הלמידה של האלמנה או של האלמן המבוגרים. הסיוע הניתן בתקופה זו מבני המשפחה או מהמטפל הוא חיוני. חשוב במיוחד לחזק את האדם השרוי עדיין בעיצומו של תהליך האבל ולהעניק לו תמיכה רגשית ככל שניתן. התמיכה והחיזוק מסייעים גם בשינויים הצפויים המזרזים את תהליך הפרידה מהנפטר, למשל לתת לגיטימציה לחזור ולשחק ברידג' או לצאת לבילוי בלי להרגיש אשמה (מובן שיש להתחשב ברקע הדתי והתרבותי של המתאבל ובמנהגי האבלות הקיימים במשפחה).

בהמשך, ובמהלך כל תקופת האבל שאיננה מעוגנת בלוח זמנים קבוע והמשתנה מאדם לאדם, הטיפול עשוי להעניק למתאבל מקום "בטוח", שבו יוכל לשתף את המטפל בעולמו הרגשי ולעבד את הקשר הנמשך עם הנפטר. לא פעם עולים גם קשרים נוספים עם דמויות משמעותיות שאיבד האדם במהלך חייו.

לדעת מלקינסון וויצטום (2003), כדאי לבנות התערבות טיפולית הכוללת שלושה מרכיבים עיקריים:

1. התערבות במרכיב הסימפטומטי באמצעות טיפול מתאים בתרופות אם קיימת חרדה או אם מזהים דיכאון.
2. עיבוד האבל באמצעות טיפול פסיכותרפויטי, כגון טיפול קוגניטיבי (מלקינסון, 1993), התערבות בעזרת כתיבת מכתבים וטקסי פרידה (ויצטום ורומן, 1993) או גישה טיפולית דינמית (Rubin, 2000).
3. גישה מערכתית משפחתית, הכוללת הדרכה, מידע וחיזוק מערכות התמיכה והיחסים במשפחה, כדי למנוע שחיקה.

 מתוך הספר "האתגר שבהזדקנות" - ד"ר ליאורה בר-טור