שיחה עם ד"ר ליאורה בר-טור על התנדבות בגיל המבוגר

ד"ר ליאורה בר-טור היא פסיכולוגית קלינית, מומחית לטיפול באוכלוסיה המבוגרת ובמשפחה הרב-דורית. מרצה ומדריכה בפסיכותרפיה, מנהלת שותפה במכון "צמתים" - ייעוץ פסיכולוגי רב דורי. בשנת 2005 פרסמה בהוצאת אש"ל את ספרה "האתגר שבהזדקנות" וב-2009 פרסמה בהוצאת אח את ספרה "החיים במחשבה שנייה" – שיחות עם נפתלי בלומנטל.

דרורה סימקין ממכון לר שוחחה עם ד"ר בר-טור על סוגיות הקשורות בפעילות התנדבותית של האוכלוסייה המבוגרת ,בקשיים העולים כאשר מוטבי  ההתנדבות הם מבוגרים בעלי מוגבלויות וכן בסוגיה של פרישת מתנדבים.

המובאה מתוך שירו של דוד אבידן:

"אדם זקן – מה יש לו בחייו. הוא קם בבוקר ובוקר בו לא קם "

שנכתבו בשנות ה-60 בהיות אבידן אדם צעיר, ודאי שאינם תואמים את הזקן בן-ימינו.

בודאי שלא אך הם מבטאים את החרדה מהזיקנה שאופיינית לצעירים. תופעה מוכרת שנקראת גרונטופוביה. הדכאון ובעיקר החרדה מהזקנה הם בד"כ אצל הצעירים הפוחדים ולעיתים גם מדוכאים יותר מאשר המבוגרים כאשר הם מתארים לעצמם את הזקנה. זה חלק מהחיים בחברה המודרנית או הפוסט-מודרנית העסוקה במרדף אובססיבי אחרי מעיין הנעורים האבודים וסוגדת לערכים כמו כוח, יופי, כסף שהם לאו דוקא המשאבים של האוכלוסייה המבוגרת.

בחברה כזאת חברת הצ.ב.ר. (צעיר, בריא, רענן) הסטטוס של בני 40 ומעלה יכול להתערער עוד הרבה לפני שהגיעו לגילאי 60+.

לא נכנס לסוגיה של גיל הזקנה, אך  למען הנוחות אולי נתמקד באוכלוסיית הגמלאים, זכאי קצבת הזקנה אשר מהווים רוב באוכלוסיית המתנדבים. הספרות המקצועית עוסקת  ביתרונותיה של ההתנדבות בגיל המבוגר ומציינת את תרומתה לקידום בריאות הנפש, הרוח והגוף גם יחד. אני מבקשת להתייחס דווקא לצדדים המוארים פחות של העשייה ההתנדבותית.   כאשר עשייה זו היא ערוץ פעילות חדש, היא עלולה לעמת את המתנדב עם יכולות ההולכות ופוחתות , כמו איטיות תנועתית ותפישתית, זכרון חלש וכו'

התמודדות עם שינויים ביכולות קשורה לתהליך ההזדקנות בכלל ולא רק לעשייה התנדבותית. החברה החליטה שאדם בגיל מסוים אינו כשיר לעבודה אבל הוא עדיין עתיר משאבים  שאותם ניתן לתרום לאחרים ללא שכר ולהעניק משמעות לחייו. קיים תהליך של הסתגלות לירידה בכישורים והיכולת להתמודד עם המציאות המשתנה, היא ביטוי לבריאות הנפשית. איטיות למשל היא חלק מתהליך טבעי של ההזדקנות. פגיעה באיכות החיים מתרחשת כאשר מתפתחת ירידה קוגניטיבית שהיא בטוי למחלה בזיקנה. רק בזיקנה המאוחרת היא עולה מדמעותית .

המפגשים שלי עם נפתלי בלומנטל המהווים בסיס לספרי,  הם מאלפים ביותר הואיל והם מציגים כיצד ניתן לרבל את תהליכי ההזדקנות ולהתמודד איתם ביעילות ובתבונה. *(נפתלי בלומנטל היה מנכ"ל כור, יו"ר בנק הפועלים וחבר כנסת.

הוא כיום בן 87, עדיין עובד ומנהל אורח חיים פעיל ביותר.)

פעילות התנדבותית כרוכה לעתים גם בתחושות תסכול. כיצד מתמודדים מבוגרים עם תסכולים?

מערכת ההגנות נחלשת יותר בגיל המבוגר. עם זאת, אנשים בריאים בנפשם מתמודדים עם

תסכולים טוב יותר מצעירים בשל החכמה וניסיון חיים בעזרתם נוצר הריחוק המפחית

את ההתרגשות הנלווית לתסכולים . לעומת זאת אדם הסובל מהפרעות רגשיות ואי יציבות רגשית צפוי לחוות

זקנה קשה יותר.

פרישה מפעילות התנדבותית שמשמעותה לעתים פיטורי מתנדבים,  היא צעד קשה כאשר

מדובר באנשים מבוגרים. כיצד ניתן להתמודד עם קושי זה?

על נושא זה יש לדבר בעת הקבלה לארגון. הפרישה מהפעילות היא חלק מתהליך הקבלה והחוזה הכתוב בין המתנדב לארגון. אדם אחראי לחייו ומכאן שהוא גם אחראי למלא משימה

ברצינות,  ולא " להעביר"  או "למלא" את הזמן. לקיחת אחריות פירושה גם לדעת מתי להפסיק

להתנדב. אם האדם אינו מסיק מסקנה זו בעצמו,  יש להסביר לו זאת בעדינות ולהתמודד עם

אי-הנעימות. אני מודעת לכך שלפעמים הדרישות ממתנדבים הן פחותות מאלו של עובדים

בשכר, אבל לדעתי אין לנקוט בשיטה זו ומתנדבים נדרשים לאותה עבודה איכותית כמו שכירים.

הזכרת חוזה כתוב. אני חושבת שהמסמכים הכוללים את תיאור העיסוק, הכישורים הדרושים

לביצועו, תנאי ביצוע העיסוק ותכליתו,  הם חשובים בהיותם כלי בחירה אמין באנשים

וכן אמצעי להערכת הביצוע של העיסוק בעת עריכת משוב עם המתנדב. חשוב שהמסמכים ילוו

את תהליך הקבלה של המתנדב.

אני בהחלט מסכימה עמך בנושא זה. התארגנות כזו גם משדרת רצינות למתנדב המבין כי

הוא נוטל על עצמו, מרצונו החופשי, לבצע משימה מסוימת. אם הוא אינו יכול לעמוד במשימה

יש לבצע שינוי.

בפעילות התנדבותית מעורב המתנדב המבוגר גם בחברה רב-דורית. יש מתנדבים המפיקים הנאה ממעורבות כזו ויש כאלו שמפגש כזה מסב להם אי-נחת בשל קשיים לשוניים

והליכותיהם השונות של אנשים צעירים. האם כדאי למבוגר לפעול בחברת בני גילו?

גם בחוג המשפחה מצוי הזקן בחברה רב-דורית. זה אינו דבר זר לרוב האנשים. השאלה העולה כאן היא האם הזקן מבקש להיות מעורב בחיים? אם התשובה היא חיובית, הוא חייב לעשות

את המאמץ ולהשתלב בחברת צעירים ממנו. עליו להשלים עם קיום הבדלים בינו לבין הצעירים, אבל לא להתבייש לשאול מה שאינו מבין ולשדר פתיחות לעולם. אם מעורבות כזו מאיימת עליו,

הוא בהחלט יכול להסתגר בקרב בני גילו.

קשה לנו לגייס מתנדבים לעבודה עם מוטבים מבוגרים בעלי מוגבלויות, למשל לעבודה

בקרב אנשים המרותקים לבית. אנו מניחים כי מתנדבים מבוגרים מאוימים ע"י אוכלוסיית

מרותקי הבית המשקפים עבורם מצב שגם הם עלולים להיות בו במרוצת הזמן.

מה ניתן לעשות?

אכן ככל שאנחנו קרובים יותר לזיקנה כך אנו נוטים להתרחק ממנה. לכן ניראה לי נכון לגייס דוקא מתנדבים צעירים למשימה זו,רצוי כאלו

שיש להם סבא וסבתא משל עצמם ולהם קל יותר להתמודד. גם הזקנים נהנים יותר כאשר באים אליהם צעירים.

הניסיון שלנו הוכיח שמבוגרים שקבלו על עצמם להתנדב בשירות זה,גילו התמדה ופתחו קשרים מיוחדים עם המוטבים. צעירים שעשו אותה עבודה (במסגרת לימודים או לשם צבירת נקודות זכאות וכ"ו) נעדרו מן העבודה ללא הודעה מוקדמת או תאום,ולא ניתן לסמוך על התמדתם,אפילו במסגרת המחויבות שלהם.

מי שכבר בוחר בגיל מבוגר להתנדב לעבודה עם מבוגרים עושה זאת מתוך עניין או צורך מסויים ולכן הוא גם יתמיד יותר. באשר לצעירים אי אפשר ללחוץ על אדם לבצע פעילות מסוימת אם הוא מרגיש אי נוחות או רתיעה. היות ואנו מצפים שמתנדב ייטול אחריות על פעילותו, אנו ניצור הזדמנות שיתנדב למשימה נוחה לו יותר.

תחושתי הנשענת על ספרות מקצועית וכמו כן מסקנותיי משיחות שניהלתי עם מתנדבים

 ביד-שרה היא שהפונים לעשייה התנדבותית הם מלכתחילה אנשים פעילים יותר ובעלי מרץ

המודעים לכישורים וליכולות אותם הם מוכנים להעמיד לרשות הארגון. הם גם המפיקים

את המיטב והמרב מפעילותם. אולי המחקרים סובלים מהטיה מסוימת כשהם בודקים

מלכתחילה אוכלוסיה בעלת כישורי פעילות גבוהים יותר.

נכון, זאת אוכלוסייה ייחודית עם נתונים גבוהים מהממוצע אני מניחה בזכות היותם אקטיביים, מעורבים ובעלי עניין ואחריות, אם כי יש לא מעט זקנים פעילים, מעורבים שהמעורבות שלהם היא בתחומים אישיים ולאו דוקא קהילתיים או התנדבותיים. הבעיה היא שהם לא יכולים להתחרות עם תמונה אחת של "הזקנה במסדרון" או "הזקן ניצול השואה שחי בתנאי דחק עקב הזנחה. למרות הכותרות, אלה היוצאים מן הכלל,(וזה ברור שחייבים כמובן לדאוג לכל אחד מהם) ולא כלל הזקנים שחיים בקהילה ורובם, גם אלה שיש להם קשיים בתפקוד, ממשיכים לתפקד ולשמור על פעילות מותאמת כמובן למצבם...

אני מנסה לסכם את מה שעלה בשיחתנו ומרגישה שהתמודדות מוצלחת עם קשיי הגיל

המבוגר, מותנית במאגרים הרגשיים שצבר האדם בעברו.

נכון. האדם עצמו אחראי לשמירת איכות חייו גם בגיל המבוגר. יש בו יכולת לגייס כוחות

לפיתוח מודעות למה שיש בו ולמה שפוחת אצלו.השוואות עם  העבר אינן תורמות

להתמודדות בהווה.

נזכיר שאדם כמו נפתלי בלומנטל הוא בהחלט דמות מיוחדת וכך היה גם כשהיה צעיר.

רבים מאתנו אינם כמותו.

נכון, אבל הוא והדומים לו הם ה"חץ האופטימי" המוכיחים לכולנו כי ניתן ואפשר לשמור על

איכות החיים. נזכור כי גם בגיל המבוגר קיימת יכולת השתנות באדם אומנם לא של המבנה הנפשי שלו. יכולת למידה המאפשרת רכישת כלים או אסטרטגיות חדשות להתמודדות עם שינויים קיימת גם בגיל המבוגר.       

אני מסיימת את השיחה בהיבטים הארגוניים של קליטת מתנדבים מבוגרים.

ניראה לי שחשוב ונכון לזכור שכל אדם הבוחר להתנדב למען הזולת ללא קבלת תמורה חומרית, זכאי להכרת תודה ורוצה בזאת.

יש לפתח רוח צוות של השתייכות וגאווה על הפעילות ההתנדבותית. הדימוי העצמי של

המתנדב עולה כאשר הוא מכיר בחשיבותה של עבודתו ואת זאת חייב הארגון להציע לו.

העומד בראשו של הארגון , יקיים עם המתנדבים  מפגשים שנתיים לחיזוק תחושת השותפות. יש לקיים קורס השתלמות למתנדבים וכן  כדאי לשקול גם הקמת נציגות של מתנדבים, אולי משהו