מי מטפל במטפל?
השאלה מי מטפל במטפל? היא אחת הסוגיות המרכזיות היום במחקר ובמודלים שעוסקים בהערכה ובהתערבות פסיכולוגית במשפחה המטופלת באדם הדורש טפול והשגחה צמודים.
השאלה הזאת מחליפה את השאלה שעסקו בה בעבר והיא מי הוא המטפל העיקרי במשפחה? מי לוקח על עצמו את התפקיד ואתם בודאי מכירים את האימרה הפופולארית- אמא אחת יכולה לטפל ב 10 ילדים , 10 ילדים לא מסוגלים לטפל באמא אחת. בדרך כלל ילד אחד נבחר, נרתם, מתגייס לתפקיד, על פי ממצאי מחקרים 60% מהמטפלים העקריים הן מטפלות - נשים: בת, בת זוג, כלה, שבאופן טבעי או כפוי ממשיכות את תפקיד המזינות, המטפלות, אם כי בשנים האחרונות יש יותר ויותר מעורבות וסיוע של הגברים, בני זוג, או בנים ואפילו נכדים וזה חלק ממהלך של שנוי חברתי, של יותר שותפות ודמיון בתפקידים של בני המין השונים.
הטפול בזקנים חולים ומוגבלים כאמור דורש משאבים רבים שהם מעל ומעבר למשאבים הכלכליים ולמחוייבות החברתית או הצדק החברתי שאמור לדאוג להם.
לצערינו הרב כפי שאין צדק חברתי, אין גם צדק משפחתי וגם לא שוויון בחלוקת הנטל או ביחס שבין נתינה לקבלה במשפחה.
מי מבין 3-4 הילדים מסוגל לעמוד בלחצים העצומים ולטפל באמא זקנה וחולה?
ואין הכוונה בהכרח לטפול פיזי אלא יותר לדאגה ולאחריות , לתמיכה והליווי שהיא כל כך זקוקה לה?
התשובה היא - זה או אולי יותר נכון זאת, שהגיעה לבשלות רגשית מתאימה, או בשלות פיליאלית כפי שהיא נקראת בספרות המקצועית . זאת או זה שאינם חיים בהכחשה, או מאויימים ולכן נמנעים מלהכיר בעובדה שההורה שתמיד ראיתי בו או רציתי לראות אותו כהורה האומניפוטנטי הכל יכול, הוא כבר איש או אישה זקנים ומוגבלים, שהוא היום כבר ילד גדול שמספיק להתבכיין, ושיש לו תפקיד למלא. תפקיד לטפל ולדאוג to care מתוך מחויבות ואהבה, גם אם זאת לא אהבה גדולה וגם אם ההורה לא הצטיין כהורה הוא או היא מסוגלים לחוש חמלה אמיתית, רגש כל שהוא. יחד עם זאת הבשלות הפיליאלית מתבטאת גם ביכולת לשמור על גבולות ולא להישאב באופן טוטאלי לתפקיד, כי קיימת ההכרה הכואבת שיש גבול למה שאפשר לעשות למען הצלת ההורה הזקן או בן הזוג הנהדר, ממלתעות המחלה או הזיקנה. לא כל הילדים יכולים לעמוד באתגר הזה או במשימה ההתפתחותית הזאת כפי שאנו מכנים זאת. לא כל הילדים עמדו ויעמדו באתגר כי ההורה נפטר צעיר או נפטר בריא יחסית. לא מעט קונפליקטים מתעוררים סביב הטפול בהורה כזה בקרב אחים ואחיות. אלה שמאמינים בתום לב שיכול להיות שוויון או צדק.
שוויון בנטל או לפחות צדק. הילד שההורים נתנו ואולי גם ממשיכים עד היום לתת לו הכי הרבה שיתן גם הוא בחזרה. ברוב המקרים זה ההיפך.
למרות שזיקנה איננה מחלה ולא כל הזקנים הם מוגבלים ובודאי שלא דמנטים, מספרם הולך וגדל כתוצאה מהעלייה המשמעותית בתוחלת החיים וביכולת של הרפואה להאריך את חייו של האדם גם אם גופו ונפשו הם חולים ביותר. קצב רבוי האוכלוסיה הגבוה ביותר באוכלוסיה היום הוא של אוכלוסיית הזקנים ביותר בני 80 ומעלה.
הקורבנות הסמויים – כך קוראים למטפלים עקריים בעקר בנות זוג של חולי האלצהיימר. קורבנות סמויים מאחר שעיקר הטפול והדאגה הם לחולה עצמו בעוד שהמטפלים העקריים משלמים לעיתים מחיר כבד על הטפול המסור שעלול להתבטא בפגיעה בבריאות הפיזית והנפשית עקב הזנחה. הטפול הממושך שיכול להשתרע על פני כמה שנים טובות יוצר לחצים רבים ועומס, גם כשהזקן מטופל סעודית על ידי מטפל או נמצא במסגרת סיעודית. מטפלים רבים מזניחים במהלך הטפול בחולה את בריאותם. אחד המחקרים האחרונים בארצות הברית הצביע על כך ששיעור התמותה של המטפלים העקריים בחולים דמנטים גבוה ב 63% מזה של בני גילם שאינם מטפלים באדם הסובל מדמנציה.
אגב אותה תופעה ניתן לראות אצל בנות זוג של חולי פרקינסון, ארוע מוחי, וגם חולים במחלות כרוניות או סופניות, ואני פוגשת לא מעט כאלה במסגרת תפקידי המקצועי,
כמי שמכירה את הנושא מקרוב גם כמי שליוותה 9 שנים את אמא חולת אלצהיימר וגם כפסיכולוגית שמלווה משפחות רבות, אני חייבת להגיד לכם שהטפול באם בסרט מוצג לעניות דעתי, באופן רומנטי יחסית ולא מאוד מכביד.
נושאים המאפיינים את דפוסי ההתמודדות השונים במשפחה המבוגרת .
נושאים שקשורים לדילמות ולא פעם לקונפליקטים במשפחה המודרנית המבוגרת? שמנסה לשמור על סולידריות בעולם תזזיטי ומשתנה:
המשכיות –מסורת לעמת שנוי וחדשנות
אוטונומיה – תלות
קירבה – היפרדות
אידיאליזציה – אכזבה
שויון מול קיפוח
וקונפליקטים הקשורים לדפוסי התמודדו:
הגנת יתר לעמת המנעות
הכחשה לעמת אבל ודיכאון
קשה מאוד לשנות תפקידים במשפחה. התסריט שנכתב בילדות מתקבע והשחקנים שמנסי להחליף לפעמים תפקיד נתקלים בבמאי שמרן ונוקשה.
עם כל המהפכות והשנויים נשאלת השאלה האם המשפחה שומרת עדיין על חשיבותה בעידן המודרני?
התשובה היא חד משמעית- כן
חלק מהרצאה שניתנה בסדרת הסרטים של "קתדרה" נובמבר 2011
ד"ר ליאורה בר-טור
פסיכולוגית קלינית