"לעולם לא אחליף את חברי המופלאים, חיי הנהדרים, משפחתי האוהבת בשיער אפור פחות או בטן שטוחה יותר. ככל שהתבגרתי, נהייתי רחום יותר כלפי עצמי ופחות ביקורתי כלפי עצמי. נעשיתי לחבר של עצמי. אינני מוכיח את עצמי על אכילת העוגייה הנוספת, או על שלא סידרתי את מיטתי, או על קניית שממית הגבס שאינני צריך, אבל נראית כל-כך מתקדמת על הפטיו שלי. מגיע לי להתפנק, לבלגן, להיות ראוותן.

ראיתי חברים יקרים רבים מדי עוזבים את העולם מוקדם מדי, לפני שהספיקו להבין את החירות שמגיעה עם הזיקנה.

עניינו של מי הוא אם אני בוחר לקרוא או לנגן במחשב עד 4 לפנות בוקר ולישון עד הצהריים? אני ארקוד עם עצמי לצלילי המנגינות הנהדרות משנות ה-60 וה-70, ואם ארצה, באותו הזמן, לבכות אהבה אבודה... כך אעשה.

אני אצעד לאורך החוף בבגד רחצה המתוח על גופי התפוח, ואפקיר את עצמי לחסדי הגלים אם ארצה בכך, למרות מבטיהם המרחמים של הצופים. גם הם יזדקנו.

אני יודע שאני שכחן לפעמים. אבל, חלק מן החיים ראוי לשכחה. בסופו של דבר אני זוכר את הדברים החשובים.

כמובן, במשך השנים נשבר לי הלב. איך יתכן שליבך לא יישבר אם איבדת אהוב, או כשילד סובל, או אפילו כשחיית המחמד של מישהו נדרסת למוות? אבל לבבות שבורים הם אלו שנותנים לנו כוח והבנה וחמלה. לב שמעולם לא נשבר הוא קשה וסטרילי, ולעולם לא יחוש את העונג שבחוסר המושלמות.

בורכתי בשנים ארוכות מספיק כדי ששערי יהפוך לאפור, ושהצחוקים של נעורי יחקקו לנצח בקמטים העמוקים שעל פני. רבים כל-כך לא זכו לצחוק, ורבים כל-כך מתו בטרם שיערם הכסיף.

ככל שעוברות השנים, קל יותר להיות חיובי. איכפת לך פחות ממה שחושבים עליך אנשים אחרים. אינני מטיל יותר ספק בעצמי. הרווחתי את הזכות לשגות.

אז, אם כבר שאלתם, אני אוהב להיות זקן. אני חופשי. אני אוהב את האדם שניהייתי. אני לא אחיה לנצח, אבל כל עוד אני כאן, לא אבזבז את זמני בקינה על מה שיכול היה להיות, או בדאגה על מה שיהיה. ואני אוכל קינוח כל יום (אם יבוא לי).

הלוואי שחברותנו לעולם לא תדעך במיוחד כי היא יוצאת מן הלב.

הלוואי שתמיד תהיה קשת של חיוכים על פניכם ובלבבכם לנצח ונצחים! חברים לנצח!"

_{דברים אלה נאמרו ונשלחו במייל על ידי אלמוני- חכם, בעל נסיון ובריא בנפשו}

_{בחרנו לצרף את דבריו לפרסומים שלנו כחיזוק וכעידוד}