התמודדות בני משפחה עם בעיות התנהגות אצל אדם עם אלצהיימר

כתבה: יעל רייכנטל- גרונטולוגית קלינית

"לכי מפה, בוגדת!" צעק אברהם כשאשתו דפקה  על דלת חדרו. "את הולכת עם גברים אחרים" היא פתחה את הדלת ונכנסה. "הסתלקי!" הוא צעק  שוב. הוא ישב בכורסה, ספל תה היה מונח על השולחן לידו, הוא תפס אותו והשליך אותו לעברה.

"אברהם, זו אני רותי, הלכתי לענת, לשמור על הנכדים" היא ענתה, "אמרתי לך שהיא צריכה עזרה היום בערב".

"את משקרת, הלכת עם גבר אחר, אני כבר לא מספיק טוב בשבילך?!" הוא חיפש משהו נוסף להשליך. 

כועסת והמומה ממילותיו הקשות של בעלה, היא רצתה לצעוק חזרה, אך במקום זאת היא פנתה ועזבה את החדר, נכנסה לחדרה והחלה לבכות בשקט, כדי שלא ישמע. זה האלצהיימר שדיבר מגרונו, זה לא באמת אברהם, היא חשבה לעצמה.

דמנציה- או המונח העברי "קיהיון"- הן קבוצה של מחלות ניווניות הפוגעות במוח וגורמות להידרדרות קוגניטיבית ותפקודית מתמשכת ובלתי הפיכה. הסימפטומים באים לידי ביטוי בבעיות זיכרון, שפה, זיהוי, תפיסה ושיפוט.

להבדיל ממחלות אחרות- האדם עם הדמנציה אינו נראה חולה כלפי חוץ. הפנים אותם פנים, ההליכה, לפחות בשלבי המחלה הראשונים, אותה הליכה, אולם משהו משתנה וזה ניכר בהתנהגותו של האדם.  

הפרעות התנהגותיות הן חלק מהמחלה, הן אינן מכוונות ולא נובעות מתוך רוע או כפיות טובה כלפי הסביבה – אם כך, מדוע זה קורה? לפעמים קל מאוד להבין מה גרם להתפרצות, אך רוב הפעמים, נראה בלתי אפשרי לאתר את שורש הבעיה. עלינו לזכור כי בכל מקרה קיימת סיבה ממשית, ואסור לנו להסתפק בתשובה 'זה בגלל המחלה'. 

מכיוון שהמוח הוא האבר המורכב ביותר בגוף, לעיתים, אפילו המומחים הגדולים ביותר הם אובדי עצות. בסופו של יום, בני המשפחה והמטפלים, הם אלו המתמודדים עם האתגרים היומיומיים.

סיפור מקרה: אברהם מקנא לרותי

נחזור לאברהם  בן 76, אשר אובחן כחולה אלצהיימר לפני חמש שנים.  מאז הזיכרון שלו לשמות ולאירועים נהרס עוד ועוד ככל שהזמן עובר, וכך גם היכולת שלו להתמודד עם מצבים שחורגים מהשגרה. הוא כבר לא יכולה לנהל את כספיו, לנהוג, לדאוג להיגיינה אישית או לנסוע לטיולים כפי שאהב.

אשתו רותי, בן 73, מטפלת בו כל השנים. התפרצויות כמו אלו וגילויי הקנאה כמו זו היום, משאירה אותה לרוב המומה, בוכייה והיא אינה יודעת מה לעשות. רותי היא לא היחידה שנאלצת להתמודד עם גילוי הקנאה והתקפי הכעס של בעלה, בארץ יש כ - 149,000 אנשים מאובחנים בדמנציה ועוד רבים שאינם מאובחנים. רבים מהאנשים שאינם מאובחנים, נמצאים בשלבים הראשונים של המחלה ועל כן מסוגלים לדאוג לעצמם יחסית ללא הרבה עזרה. אבל מטפלים של חולים רבים שאינם מסוגלים לדאוג לעצמם חווים קשיים מדי יום, ביניהם הצורך להתמודד עם כעס והתפרצויות של החולים. מה עליהם לעשות?

האינסטינקט הראשוני לצאת מהחדר וללכת היה נכון; לצעוק חזרה היה מבהיל את אברהם ויתכן שמביא להחרפת האלימות, בוודאי שלא היה משיג דבר. ייתכן אפילו שההתפרצות הייתה רגעית, וכאשר הוא ישוב לחדר לאחר מכן הוא לא יזכור את החשדות, ויחזור להיות הוא עצמו. אך מה עם זה לא רגע חולף? מה יכול לקרות ומה צריך המטפל לעשות?

ניתן לחשוב שההתנהגות של אברהם נובעת ממחלת האלצהיימר לבדה, כידוע המחלה גורמת לשינויים בתפקוד המוחי שמקשים על היכולת לרסן רגשות. אבל רוב האנשים הסובלים מדמנציה לא מתנהגים בתוקפנות כלפי המטפלים שלהם, משהו כנראה הפריע לאברהם, וגרם לו להתנהג בדרך זו.

יכול להיות שמשהו באותו הרגע הצית את ההתפרצות, יתכן הפחד שהרגיש ש"ננטש" לבד בבית בשעות הערב אולי הדפיקה של  רותי על הדלת הבהילה אותו והעירה אותו משנתה, אולי קולה מעבר לדלת היה מעומעם והתמזג עם משהו מפחיד בחלומו.

הצעד הראשון בהתמודדות עם חשדנות הוא להבין שזוהי התנהגות אשר לאדם הפגוע אין שליטה עליה. שנית, התעמתות או ויכוח עם האדם החולה באשר לאמיתות התלונה רק יחמירו את המצב.

לפעמים ניתן להסיח את דעתו של האדם מהתמקדות בחשדנות.  רותי יכלה להיכנס לאחר מספר דקות לחדרו של אברהם ולהציע לו לצפות יחד בתוכנית הטלוויזיה שהוא אוהב או להכין לו מאכל שישמח אותו. לפעמים כדאי לחפש את  הסיבה האמיתית לתלונותיו ולהגיב בהבנה ובהרגעה לתחושותיו הנוגעות לבלבלו או לקנאה. רותי לדוגמא יכלה להגיד "אני מצטערת שהשארתי אותך לבד, ענת היתה זקוקה לעזרתי, היא היתה צריכה לעבוד עד מאוחר היום. בטח הרגשת בודד וקצת פחדת לבד בבית הגדול".

לעיתים קרובות מגע פיזי באדם מספק נחמה ועידוד, כל עוד הוא אינו מפרש את המגע כניסיון לרסנו. רותי יכלה להגיד לאחר ששבה שוב אל החדר "אברהם, אני יודעת שאתה נסער. אולי יעזור אם אחבק אותך".

"לילה לא שקט": חוסר שקט בשעות הערב

אצל אנשים הסובלים ממחלות דמנטיות יש נטייה להתגברות בעיות התנהגות בשעות הערב. יתכן והסיבה לכך היא עייפות או שהאדם החולה אינו מסוגל לראות בבירור באור עמום ומפרש את מה שהוא רואה באופן שגוי- השארת אורות דולקים עוזרת לעיתים קרובות. תזכורת היכן הוא נמצא ומה קורה עשויה גם היא לעזור.

לעיתים קורים בבית כמה דברים במקביל- דבר זה יכול לרגש את האדם המבולבל והעייף ממילא- טלוויזיה דולקת, ילדים שבאים לבקר, הכנות לארוחת הערב והעייפות עשויות להקשות על האדם להבין מה קורה ולגרום לו לחוסר שקט, תוקפנות או בכי.

חשוב לזכור כי האדם הסובל מדמנציה אינו מתכוון בהכרח להקשות גם אם לפעמים נדמה שהוא עושה זאת דווקא בשעות שהן הקשות ביותר גם עבורכם.הוא גם אינו עושה זאת בגלל משהו שאתם עשיתם- התנהגותו היא תוצאה מנזק למוח. לכן, חיבה, עידוד ושלווה הם הגישה הטובה ביותר.

על מנת למנוע את חוסר השקט של שעות הלילה, תכננו את סדר היום של האדם כך שפחות דברים יידרשו ממנו בשעות הערב. רחצה ואמבטיה, למשל, ניתן לתכנן בשעות הבוקר או הצהריים המוקדמים- זה לרוב עובד טוב יותר.

כלים מעשיים ועצות להתמודדות עם בעיות התנהגות

מספר עצות להתמודדות עם בעיות התנהגות המאפיינות מחלות דמנטיות:

כתוב בלשון זכר, אך לגברים ונשים כאחד.

• לעולם אל תצעק חזרה. צעקות יכולות לגרום לחולה להשתתק מפחד, אך הם לא ישנו את הרגשתו הפנימית ועל כן יגרמו לעליה בסף החרדה והתוקפנות.

• מצא את המקומות בהם אתה יכול לקבל תמיכה, לשתף ולפרוק- נסה לעשות זאת לא מול האדם החולה.

• אל תנסה להסביר דברים בהגיון בעת התפרצות כעס, אנשים עם או בלי דמנציה בעת כעס או כאשר הם חשדניים כמעט אף פעם לא יקשיבו להיגיון או ללוגיקה.

• אם ניתן לקיים שיחה, שאל שאלות על המצב והקשב בתשומת לב רבה להסבר, בין אם הוא הגיוני או לא. ייתכן ומההסבר תוכל להסיק מסקנות על מה הצית את הכעס מלכתחילה. 

• המנע מלשנות את שגרת היום-יום של החולה, ואם בכל זאת יש הפרעה השתדל לחזור לשגרה במהירות האפשרית.

• חשוב תמיד לשאול האם ייתכן ויש סיבה גופנית להתפרצות; האם האדם סובל מעצירות, דלקת בדרכי השתן או כאב שיניים? האם הוא ישן מספיק, או אלי יותר מדי? האם קיימות בעיות שמיעה או ראייה? האם האדם החל ליטול תרופה חדשה? כל הגורמים האלו יכולים להשפיע דרמטית על מצב הרוח וההתנהגות של אדם הלוקה בדמנציה.

  • והכי חשוב, שמור על כבוד האדם, נסה להיות אמפאתי למצבו וזכור לזרום עם המציאות כפי שהוא רואה אותה.