ד"ר  עירית רגב

יעל נשמעה עצובה מאוד כאשר פנתה לראשונה לייעוץ. "בגיל 67, הגעתי לגיל הפרישה ונאלצתי לעזוב את עבודתי בהנהלת החשבונות ובמחלקת כח אדם, באחד הארגונים הגדולים במשק". היא מספרת. "שנים  רבות עבדתי  בארגון הזה,  עברתי בין מספר מחלקות עד שהגעתי למחלקת כוח-אדם.  אהבתי את העבודה והשקעתי בה את כל מרצי וכוחותי,  הייתי שותפה לתהליכים שונים  בארגון וחשתי כי אני חלק  מחברה רצינית  שיש לה מטרות, יעדים והישגים מרשימים.  היום, אני מוצאת עצמי מחוץ למעגל העבודה.  אני אומנם  נפגשת עם חברות ומשתתפת בחוגי התעמלות, אך מרגישה משועממת, חסרת חיים ועצובה, כאילו שום דבר כבר לא באמת חשוב בחיים שלי".

יעל מבטאת בדבריה תחושות שאנשים רבים, גברים ונשים, ביניהם עירוניים, כפריים וחברי קיבוץ, שותפים להן, בתקופה של המעבר מחיי עבודה לחיי פרישה.  פרישה מהעבודה היא אחד ממעברי החיים המרכזיים המסמלים מעבר לתקופה חדשה. עבור אנשים רבים זוהי פרידה מתבנית חיים משמעותית, שמשמעותה פרידה מסדר יום מובנה, סגנון חיים, מטרות ומשמעות.  עבור אחרים זו דווקא עשויה להיות תחילתה של תקופת חיים מלאת אפשרויות מאתגרות ומעשירות; שלב בחיים שבו יש הזדמנות לממש פעילויות ותחומי עניין שלא התפננו אליהם עד כה.

תקופת החיים שבאה אחרי שנות העבודה, אינה מגדירה תפקיד ומשימות חברתיות ולכן גורמת  לרבים לתחושות של אי-ודאות ולעיתים גם חוסר משמעות וריקנות.

יעל, וכמוה רבים אחרים מבני דורה התחנכו על ערכים של עבודה ופרודוקטיביות (יצרנות). בצד הוקרת האינדיבידואליזם של הפרט, שלטו ועדיין שולטות תפיסות פילוסופיות המאדירות את תרומת הפרט לחברה ולקבוצה. המבנים החברתיים והתעסוקתיים  בהם אנו חברים  מהווים צינור  וכלי לביצוע ויישום ערכים ופילוסופיות חברתיות אלו. כפועל-יוצא מכך, רובינו פסענו במסלול תעסוקתי אשר הכתיב סדר יום מובנה  ומטרות  אשר הוכתבו על-ידי הארגונים אליהם היינו שייכים.

יעל ממשיכה ואומרת:" מאז שאני זוכרת את עצמי, עבודה הייתה חלק חשוב מחיי.  אומנם נישאתי והקמתי משפחה, אך  חלק נכבד מזמני עבר עלי בין כותלי מקום העבודה שלי. כיום, עם הפרישה, אני ניצבת בפני צומת דרכים שאין בה תמרור המראה לי את הדרך. רבים אומרים לי: יעל יש לך הזדמנות לעשות כל מה שאת רוצה. אך שנים רבות של הליכה בתלם החברתי והארגוני, השכיחו ממני דברים אותם אהבתי ורצית בעבר."

דבריה של יעל אינם זרים לרבים הנמצאים בשלב חיים דומה, במעבר מחיי עבודה לפרישה. לכאורה, בראשית המאה ה-21 אנו נמצאים על סף עידן מהפכני שבו בצד העלייה בתוחלת החיים  - מתווספת לאדם תקופת חיים חדשה – זו שאחרי תקופת העבודה.  בני ה-60-70,  בתקופתנו, שונים מבני הדור הקודם. הם בעלי משאבים בריאותיים, השכלתיים, חברתיים ולעיתים גם כלכליים טובים יותר, הם מתפקדים ופועלים כצעירים יותר מבני גילם בשנים קודמות.  אך אליה וקוץ בה, אותם  פורשים  צעירים  מתלבטים בשאלות של משמעות וזהות בדומה לדורות קודמים, אף שלצדם משאבים רבים יותר ולפניהם שנות חיים ארוכות יותר.

 תקופת הפרישה היא חוויה חדשה יחסית בהיסטוריה האנושית ונראה כי היא חסרה  הגדרות חברתיות, תפקידים, מטרות ויעדים. על רקע זה ניתן להבין את תגובתה של יעל המבטאת את הקושי שלה למצוא משמעות  בתקופת החיים החדשה.

תקופת הפרישה – הכתר של החיים

אחד מהדמוגרפים  הבולטים בחקר הגרונטולוגיה, מכנה את שלב החיים שלאחר הפרישה מהעבודה -  הגיל השלישי.  הגיל השלישי הוא שלב החיים היחיד במעגל החיים שבו  האדם חופשי להגדיר מטרות אישיות. בשלב של הגיל השני,  גילאי 30-65, משימות העבודה, משימות גידול הילדים ומשימות כלכליות, משתלטות על זמן האדם, ומרחיקות אותו ממטרות של הגשמה עצמית. והנה, דווקא בגיל השלישי, גיל הפרישה,  מזומנת לפרט אפשרות של הגשמת חלומות,  פיתוח תחביבים ותחומי עניין, כל זאת ללא העול של דאגה למשפחה ולפרנסה. לא פלא איפוא , כי החוקר מכנה תקופה זו בשם  "הכתר של החיים" .  הוא טוען כי האתגר הניצב בפני האדם בתקופת הפרישה הינו הגשמה עצמית ושאיפה לאינטגרציה תוך מתן אישור עצמי. 

הפסיכואנליטיקן הנודע, קרל יונג, העצים  את האתגר הזה בכוונו זרקור לשלב חיים זה במאמרו - שלבי החיים. יונג  טען כי רוב האנשים פוסעים לעבר המחצית השנייה של חייהם  בלתי-מוכנים:  "אי אפשר לחיות את אחר- הצהריים של החיים על פי התוכנית של הבוקר", ולכן קורא  להשקיע בחשיבה, ארגון, תכנון  ומציאת משמעות במחצית השנייה של החיים. להזדקן, אין משמעותו להסתכל אחורנית על החיים אלא להסתכל קדימה,  להציב מטרות חדשות ולרכוש תובנות חדשות.  ארבע עשורים מאוחר יותר כתבה סימון דה בובאר בספרה על הזיקנה, כי כדי להימנע מזקנה מגוחכת עומדת בפנינו רק אפשרות אחת: לחפש מטרה הנותנת משמעות לחיינו, להקדיש עצמנו לאנשים, לקבוצות, לפעילות חברתית, פוליטית, אינטלקטואלית או יצירתית.

חיפוש משמעות  לאחר הפרישה– חירות חדשה ואחריות בצידה

הפרישה מהעבודה מציבה בפנינו לראשונה שאלות מהותיות הקשורות למטרות, ערכים וסגנון החיים אותו נבחר.  בפנינו יש חופש חדש אשר איננו מורגלים לו. עם הפרידה מעולם העבודה מתעוררות ביתר שאת שאלות מהותיות של משמעות בחיים: האם אני עדיין יכול לתרום משהו חשוב לחברה? האם זה הזמן לעסוק בפעילויות המספקות רק אותי? האם חיי עד כה היו משמעותיים? האם הם עדיין משמעותיים? נראה כי שאלות אלו של משמעות הפרט מתחדדות ביתר-שאת  לאור הגישה שתוארה קודם לכן, המדגישה את תפקידו של הפרט כחלק מהמנגנון החברתי וכן בשל התפיסה השלילית הרואה את זמן הזיקנה (ופעמים רבות גם את זמן הפרישה)  כשלב  של רגרסיה שאין בו התפתחות, ואשר אין בו תרומה חברתית. 

אחד החוקרים מציג ארבעה ממדים של משמעות היכולים להוות אבני-דרך ראשוניות למחפשי משמעות בזמן הפרישה.

·         מטרתיות – הצבת מטרות עתידיות המקדמות הגשמה פנימית. אנשים בפרישה יכולים להציב מטרות עתידיות אשר יתנו משמעות לחייהם. פרספקטיבת הזמן של האדם המבוגר משתנה.  המודעות לסופיות החיים  עשויה להעניק  מימד קוסמי ורוחני  לראיית האדם את עצמו ואת חייו. ראייה כזו מאפשרת לראות את החיים כמשהו רחב מעבר לקיום האישי של האדם עצמו. גישה זו מזמינה את האדם להציב מטרות שהן מעבר לקו הזמן האישי  – קו החיים והמוות – וקשורות ליחסים המשכיים  עם הדורות הצעירים ואולי עם החברה עצמה.

·         אישור ותיקוף ערכים  -  בדיקת הערכים שהנחו את האדם לאורך חייו ואישורם בתקופת גיל הפרישה והזיקנה. התבוננות על בחירות שנעשו לאורך החיים, סדרי העדיפויות והערכים המרכזיים שהיוו נר לרגלינו בתקופות חיים קודמות.

·         אישור וחיזוק הערך העצמי – הצורך לחוש שאתה מכבד עצמך ומכובד על-ידי אחרים על רקע השגי עבר או דברים שאתה מיטיב לעשותם.  יש אנשים שהתבוננות על סיפור חייהם יוכלו לשמש כמקורות של ערך עצמי.

·         תפיסת מסוגלות אישית, שליטה ואוטונומיה - חיזוק והעצמה של התחושה שיש  לאדם  שליטה על החיים, שאין  הם סתם מתרחשים אלא שיש לאדם יכולת לנווט, לבחור, ולהשפיע עליהם.

ברמה מעשית יותר מציע  אחד מהחוקרים בתחום הזיקנה, להתמקד במושג : סגנון חיים. סגנון החיים אותו בוחר הפרט בתקופת הפרישה  מתבטא בדפוס ההתנהגות, בצורת ארגון הזמן ובדרך  הבילוי בזמן.  הבחירה של אדם בסגנון חיים משקפת את בחירותיו  האישיות. עם הפרישה  עומדת בפני האדם הזדמנות לשחרר עצמו מהכוחות החברתיים ששלטו בחייו במהלך השנים הקודמות. השאלה שאנשים רבים שואלים את עצמם? כיצד עושים זאת? כיצד נבחר מטרות חדשות? ומדוע? 

שאלות חדשות, תשובות חדשות

נדמה  כי זוהי גם השאלה ששואלת יעל בראשית כתבה זו. מדבריה עולות שאלות של זהות: מי אני ללא העבודה שהיוותה בסיס משמעותי ונתנה טעם לקיומי ולחיי? מהם הדברים שיתנו לי  משמעות כיום?

יעל התחילה בתהליך של מסע לגילוי עצמה מחדש, ותהליך הייעוץ ליעל כלל  העלאה של שאלות ותהיות רבות: לאן הגעתי? מה אני מצפה מחיי?  מה הם הצרכים שלי כיום? אילו ערכים  חשובים בחיי כיום?  מה אני באמת רוצה?  מה  יגרום לי הנאה וסיפוק?  בצד שאלות אלו נידונו גם שאלות שגררו  החלטות על סגנון החיים המועדף על יעל. יעל התלבטה בהיבטים שונים, חלקם מעשיים מאוד כגון:  האם אמשיך לעבוד ולו חלקית? האם  יש בי עדיין  אמביציה תעסוקתית?  ואם כן, כיצד אבטא אותה? האם אמשיך להיות מעורבת חברתית?  האם אקח תפקידים ציבוריים חברתיים? האם אמשיך בקשרים חברתיים עם אחרים? האם אתמקד ברווחתי ובהנאותיי בלבד  או אקח אחריות על טיפול באחרים? מה הם הדברים שאני רוצה ללמוד? האם יש יכולות וכישורים שלי שנשכחו ונזנחו וחשוב לי לגלותם היום?  המסע אותו עשתה יעל, הוא המסע לאיתור משמעויות חדשות בחיים שלאחר חיי העבודה. משמעויות  חדשות, לעיתים המשכיות וקשורות לעיסוק הקודם ולעיתים שונות לחלוטין.

על קיר המקדש בדלפי רשום המשפט  הבא של אריסטו: "דע את עצמך".   דומה כי בשלב זה של הפרישה,  ההרפתקה של גילוי עצמי,  עשויה להיות הרפתקה מרכזית ומאתגרת.  לעיתים קרובות זהו מסע ארכיאולוגי אישי שמשמעותו בדיקה וגילוי של צרכים, חלומות, כישורים וכישרונות שנזנחו ונשכחו בשלבי חיים קודמים. חשיבותו של המסע הארכיאולוגי היא בבניית  הנדבך למסלול החיים החדש לאחר הפרישה.

לא בכדי אמר ברנרד שו, המחזאי הבריטי, את המשפט הבא: "חירות פרושה אחריות, בגלל זה כל כך הרבה  אנשים חוששים מפניה"  עם הפרישה אנו  זוכים בחירות. בחופש לבחור את המטרות שלנו, בשחרור מלענות על המטרות הארגוניות והחברתיות שאחרים הציבו בפנינו. יש כאן הזדמנות בלתי חוזרת  לבחון את המטרות האישיות שלנו ולעשות בחירות המתאימות לנו בתקופת חיים זו. אין זו משימה קלה כלל ועיקר.  היא כרוכה באחריות אישית, במאמץ אישי של חשיבה, גילוי, לעיתים חשבון נפש,  תכנון וארגון. אך בצידה הזדמנות למציאת משמעויות ייחודיות שטרם באו לידי ביטוי בתקופות חיים קודמות. סוף דבר:

יעל עדיין בעיצומו של מסע הגילוי הארכיאולוגי שלה. כמי  ששפת האם שלה היא צרפתית, חזרה לקרוא בשפה זו והחלה בתרגום שירה צרפתית אהובה עליה לעברית, זוהי אהבה נושנה שנזנחה במהלך השנים.  עדיין אינה יודעת לאן יוביל אותה השביל החדש בו היא פוסעת, אך היא חשה שיש עוד גילויים לפניה, תהליך החיפוש נמצא בעיצומו. תם אך לא נשלם.