פרנויה בזיקנה- ד"ר ליאורה בר-טור

(מתוך מאמר מקצועי שהתפרסם בעיתון "שיחות" )

זקנים הסובלים מקשיי הסתגלות עקב אבדנים, בעיקר אם הם בעלי הפרעות אישיות עלולים לפתח במהלך הזיקנה סמפטומים פרנואידים כחלק מהקושי העצום לתת אמון בסביבה והחרדה בפני איבוד העצמאות. אופי הסמפטומים הפרנואידים תלוי במשאבים השונים ובעיקר במצבו הקוגניטיבי של האדם הזקן.

האטיולוגיה של התפתחות הפרנויה בזיקנה היא מגוונת ולכן ההערכה הקלינית היא חשובה. לעיתים הפרנויה היא על רקע של ירידה בחושים, ירידה בשמיעה או בראיה. יש חוקרים הטוענים שסימפטומים אלו מתעוררים לעתים אצל אנשים שסובלים מירידה מנטלית כדי למלא את החלל שנוצר בעקבות הירידה בזיכרון . פרנויה יכולה להתפתח בזיקנה אצל אנשים עם הפרעות אובססיביות- קומפולסיביות, או הפרעות אישיות בעיקר סכיזואידית או נרציסטית.

גם טראומות מוקדמות בחיים כמו פרידה מהורים, הימצאות במצב של בריחה ומסתור, הגירה לארצות אחרות, העדר צאצאים, מגבירים את הפגיעות לפרפרניה, בעוד ההתפרצות של הסימפטומים קורית עקב לחצים הקשורים למצבים שונים בזיקנה (15, 16)^.

למרות הנטייה להתייחס להפרעה הפרנואידית בזקנה כאל סוג של סכיזופרניה הנקראת

ב DSM-IV- –Late onset schizophrenia ניראה שיש הבדל בין דלוזיה מבודדת פרנואידית לסימפטומים של סכיזופרניה פרנואידית בעיקר אם מדובר באנשים שתפקדו לאורך החיים באופן תקין.

קרפלין (17) היה הראשון שטבע את המושג "פרפניה" כמחלה נפרדת מסכיזופרניה או dementia praecox שמתחילה בגיל צעיר ומתבטאת בירידה בתיפקוד הנפשי והמנטלי.

קרפלין מצא שחלק מהפציינטים שלו פיתחו סימפטומים פסיכוטים רק בשנות ה-50 ה-60 ואפילו ה-70 לחייהם, וגם לא כולם סבלו מירידה דמנטית. את הפרפרניה הגדיר כקיימת אצל אותם פציינטים שאצלם הדלוזיות וההלוצינציות התחילו מאוחר יחסית ושהיו להם סמפטומים פרנואידים מסוימים קודם אך אישיותם היתה שמורה. מחקרים אחרים שליוו את המטופלים הפרפרנים מצאו עם זאת שלאחוז גדול מהפציינטים היו איפיונים קליניים שתאמו יותר את ה dementia praecox ולכן המסקנה הייתה שפרפרניה ודמציה דומות יותר מאשר שונות ולכן רוב הפסיכיאטרים המשיכו להתייחס לתופעה כאל מחלת הסכיזופרניה (18).

בשנות החמישים מצאו שני החוקרים הבריטיים רוט וקיי ו(19) במחקר שערכו אצל זקנים בקהילה שקיימת קבוצה של זקנים שסובלים מהזיות ערות ומחשבות שווא של רדיפה, אך אינם סובלים מירידה קוגניטיבית ואישיותם על פי רוב שמורה. אלה היו בעיקר נשים, בודדות הלוקות גם בבעיות שמיעה ובעלות אישיות סכיזואידית או פרנואידית. מחקר שנערך לאחרונה בארץ בבית חולים אברבנל (20) מצא אף הוא שאצל מאושפזים זקנים שסבלו מסמפטומים של סכיזופרניה מאוחרת, הייתה יציבות במצב הקוגניטיבי ובתיפקוד היום-יומי.

למרות שהתופעה מוכרת כבר למעלה ממאה שנה, עדיין קיים לא פעם בילבול בניסיון להגדיר סימפטומים פסיכוטים בגיל מבוגר. מחקרים מאוחרים יותר גם הוכיחו שהאיפיונים של נשים בעיקר ובודדות, קיימים אך ישנם גם כאלה שלא מתאימים לתמונה (21) .

דפוס מעניין אחר של פרנויה בזיקנה מתואר על ידי זריט וזריט 22)). לפרנויה זו יש איפיונים ייחודיים. ההפרעה מתבטאת בדלוזיה מבודדת ללא סימפטומים אחרים וללא כל הפרעה נאורולוגית או הפרעה אפקטיבית ראשונית האופיינית לסכיזופרניה או לאלצהיימר. למרות ההפרעה הפרנואידית יש שמירה על האישיות.

זריט וזריט מכנים פרנויה כזו המופיעה אצל אנשים שהייתה להם היסטוריה של יציבות בנישואין ובעבודה כ Encapsulated paranoid delusion . בדרך כלל מדובר באמונה מסולפת חזקה שהתוכן הפרנואידי שלה הוא בנאלי וקשור למציאות. הדלוזיות השכיחות הן מחשבות רדיפה המתבטאות בהתייחסות או התנהגות פרנואידית כלפי הסביבה, הנובעות מחרדה ומתחושה של איום פנימי מושלך שהופך לאיום או לאויב חיצוני.

בתחומים אחרים, ניטרליים, זקנים אלו יכולים להתנהג ולחשוב ללא כל הפרעה בבוחן המציאות או בשיפוט.

מולינרי וצ'אקו (23)), טוענים שההתפתחות של הסימפטומים הפרנואידיים אצל הזקנים היא בדרך כלל תוצאה של שימוש מוגבר של השלכה כמנגנון הגנה כנגד אבל או תפיסה של אבדן שליטה ואוטונומיה, האפיינים לזקנים הנמצאים במצב של מוגבלות ותלות בסביבה.

יש לציין שתכנים פרנוידלים בעלי תוכן של בגידות קיימים במקרים רבים שבהם אחד מבני הזוג מוגבל, נכה, בעוד השני צעיר ובריא. כניסה של מטפלת או מטפל לבית או שהות במסגרת טיפולית סיעודית יכולה להוות טריגר לרגשות חזקים של קנאה, אבדן שליטה המעוררים חרדה גדולה, שבעקבותיה יכולה להתפתח הפרנויה. נראה שסימפטומים אלו מגנים על האנשים בפני רגשות קשים עוד יותר של ייאוש או דיכאון עקב אבדנים, ובפני החרדה מתלות שאותה חוו בתקופה שקדמה להתפרצות הסימפטומים הפרפרניים.

 במקרים רבים הדלוזיות מאפשרות לזקנים גם לשלוט בבני משפחה או בצוות במוסד, שמרגיש חסר אונים ונשלט על ידם. בכך הם מצליחים לגרום לכך שהסביבה משקיעה בהם תשומת לב ואנרגיה רבה. קשה להתעלם ממצוקתם, וכך הם מצליחים אולי לשמור על מידה מסוימת של ערך עצמי בכך שבמקום להכיר בחולשתם ובמוגבלותם ולחוש חוסר אונים וייאוש הם משליכים את הרגשות האלו על הסביבה באמצעות האשמות והתקפות וגורמים לסביבה לחוש באמצעות הזדהות השלכתית את חוסר האונים, התיסכול והזעם שלהם.

בדרך כלל הדלוזיה מוצגת כסיסטמה פרנואידית מאורגנת, קוהרנטית, עם הסבר לוגי ברור מה הסיבה להתנהגותו של האויב. הסיבה היא המפתח להבנת הקונפליקט או המצוקה של הזקן.

במפגש הטיפולי עם מטופל שסובל מדלוזיה פרנואידית המטרה הראשונית היא לתמוך ולהרגיע אותו עקב הימצאו בחרדה מאוד גדולה. המטפל חייב לרכוש את אמונו ולשמש כאובייקט "טוב" שיעזור לו להתגבר על האובייקט "הרע - האויב". המרכיב החשוב בטיפול הוא קודם כל ההקשבה לסיפור ומה התוכן שלו. בעיקרון טוענים זריט וזריט (22) ההתערבות צריכה להיות מינימלית.

המטרה היא אם כן להצטרף לסיסטמה הפרנואידית המאורגנת והמבוצרת של המטופל. לא להסכים אתו אך גם לא לא להסכים. להתייחס לקושי שלו, למצוקה, לחרדות בנוסח "אני מתאר לעצמי שמאוד קשה לך כשאתה מרגיש שגונבים לך או מנסים לפגוע בך. זה בוודאי מאוד מלחיץ ומפחיד". הכוונה היא לעזור למטופל לטפח הערכה עצמית חיובית, דימוי עצמי משופר; לתת לו הרגשה שמבינים אותו ורוצים לעזור לו. רצוי לעודד אותו להיעזר בטיפול תרופתי, להסביר לו שהטיפול הוא לעזור לו להירגע כדי שיהיה לו כוח להתמודד עם הקשיים שלו, מבלי לתת לו תחושה שלא מאמינים לו. חלק חשוב בהתערבות הטיפולית הוא להרגיע את בני המשפחה או את צוות המטפלים בזקן. להסביר להם את משמעות הדלוזיה ולעזור להם להבין את החרדה של הזקן ובכך להשלים לעיתים עם ההאשמות הקשות המיוחסות לעיתים גם אליהם.