מדוע הישראלים חיים יותר?
עוז אלמוג
בשבוע שעבר שלח לי ידידי החכם, פרופ' אמנון רובינשטיין, מאמר חדש פרי עטו שכותרתו: "פלא ישראלי: תוחלת חיים" (ישראל היום, 29.10.10).
"בים החדשות הרעות" כותב רובינשטיין בפתיח, "נמצא אי קטן של בשורות טובות: בחשכת הסכנות מחוץ והטמטום מבית יש קרן אור אחת – תוחלת החיים בישראל (בעת הלידה) עולה מעלה בשיעורים מדהימים". אם רק לפני 20 שנה תוחלת החיים של הכלל האוכלוסייה בישראל עמדה על 78.8, הרי שבשנת 2009 היא טיפסה ל-82.7 (מקום שמיני בעולם). הנה כי כן, למרות המלעיזים והמקטרים, שוב מתברר שמדינת ישראל היא מקום שלא כל כך רע לחיות בו.
רובינשטיין מביע פליאה על כך ש"במדינה מוכת טרור ופעולות איבה, שבה שיעור ההרוגים מתאונות דרכים גבוה והחיים בה כה רווי מתח – משך החיים ארוך יותר ממדינת עשירות ושלוות כמו סקנדינביה." אני, לעומת זאת, כלל לא מתפלא, ולבקשתו של ידידי אני מציע שניים-עשר הסברים מתקבלים על הדעת לתופעה המלבבת.
1. בישראל האקלים נוח. השמש זורחת רוב ימות השנה, וכשהשמש זורחת הנשמה שמחה. אין זה מקרה שבמדינות הסקנדינביות שיעור המתאבדים גבוה במיוחד. מה שווים הסדר, הארגון והשפע, אם השמיים אפלים והיום קצר? יתרה מכך, אקלים נוח מצמצם את התחלואה, בעיקר בקרב עניים וזקנים, הפגיעים לתנאי חום וקור קיצוניים.
2. ישראל היא עדיין חברה מאוד קהילתית ומשפחתית. הבדידות והניכור מפילים ככל הנראה יותר חללים מהחשיפה לשמש, לרעלים ולזיהומים. למהגרים ניתנת אצלנו תחושה של בית ומולדת, ורוב הזקנים חיים בקרבת משפחתם (מן הסתם, יותר אצל המזרחים מאשר אצל האשכנזים). לאחרונה זוהו שני מתאמים התומכים בעקיפין בהשערה שאדם שחש שייכות – מאריך את חייו:
א. מתאם חיובי בין ביקור בבית כנסת לבין אורך החיים. כמובן שאפשר שהקב"ה מצ'פר את המתמידים, אבל סביר יותר להניח שבית הכנסת פשוט שומר את הזקנים בקהילתם ומזמן להם מגע אנושי יומיומי.
ב. מתאם חיובי בין החזקת חיות מחמד לבין אורך חיים וחיוניות. החתול, ועוד יותר הכלב, הם באמת ידידיו הטובים של האדם, בעיקר עבור אלה שנגמר להם מלאי הידידים 'בשר ודם' (אגב, ישראל מצטיינת בשיעור גבוה למדי של בעלי חיות מחמד – למעט החברה הערבית והחרדית).
3. החיים הם לא יותר מאשלייה חמוצה-מתוקה. אנחנו מדחיקים את בשורת המוות באמצעות יציקת משמעות קיומית מלאכותית לחיינו. כאשר אדם חש שיש עבור מה ועבור מי לחיות הוא מתמלא בתשוקה לחיים. האידיאליזם הציוני היה גלולת מרץ נהדרת, ואף שהשפעתה הולכת ונחלשת היא עדיין מעלה לנו את רמת האדרנלין. רוב היהודים בישראל אינם תופסים את עצמם כאזרחים רגילים, המנהלים יחסי חליפין של עבודה ושירותים עם המדינה, אלא חלק מעם עתיק שהוטל עליו שליחות היסטורית. התחושה הזאת, המשותפת לחילונים ולדתיים כאחד, טוענת את חייהם בעומק מוסרי ומאריכה אותם.
4. מי שחי תקופה מסוימת בארה"ב יודע עד כמה המזון הבסיסי במעצמת השפע הוא תפל ולא בריא. כמעט תמיד מגיע הרגע של "מנצ'יס" ישראלי, לאמור: תשוקה בלתי נשלטת ללחם אחיד, פיתה חמה, חומוס עם שמן זית, קוטג' וסלט ירקות. מדוע הלחם בארה"ב דומה לקרטון, הקפה לשתן, החלב לתרופות והירקות לפלסטיק? שאלה טובה שהתשובה לה קשורה בעיקר לתרבות האוכל האמריקאית, לתיעושה של החקלאות ולזיוף הטבוע בחברה הקפיטליסטית. למרות שגם המזון שלנו עובר בשנים האחרונות תהליכי אמריקניזציה, עדיין הוא יותר טעים ויותר בריא מזה של מדינות רבות. שלא לדבר על המחיר הזול יחסית של מוצרי יסוד, המאפשר גם לעניים לצוף מעל המים. אגב, באמצעות הטיעון הזה אפשר להסביר – לפחות באופן חלקי – את הפער בין תוחלת החיים באנגליה לתוחלת החים באיטליה (לטובת האיטלקים).
5. ישראל היא אחת המדינות עם הכי הרבה חופשות בעולם המערבי. ליהודים חגים רבים וסדר החיים של המשפחה הישראלית נקבע במידה רבה על פי לוח השנה של גני הילדים ובתי הספר. חוץ מזה, יש לנו את הפטנט החצי גאוני של "ימי מחלה" – דגש על מרכאות כפולות. המחלות הן בעצם שם נרדף לתחושה הרווחת של "היום לא בא לי לקום לעבודה, יאללה תנו להמשיך לישון." כולם מכירים את הבדיחה הישראלית על הילד שמסרב לקום בבוקר. "אתה תאחר לבית הספר, קום כבר!" נוזפת בו האם, והילד משיב בבכי: "למה אימא, למה צריך כל פעם לקום?" – "כי אתה המנהל," משיבה האם. אם לסכם: מי שלא עובד – מת מהר, ומי שעובד ולא נח, גם מת מהר.
6. מחסור באמצעים כספיים וחוסר ביטחון כלכלי הם נושאים רגישים וכאובים. אין ספק שיותר מדי אנשים בישראל חסרים, למשל, הסדרי פנסיה, לעיתים באשמתם ולרוב שלא באשמתם. אבל למזלנו מדינת ישראל היא מדינה סוציאל-דמוקרטית (יש הסבורים שלא מספיק סוציאלית ואחרים – שלא מספיק דמוקרטית), והביטוח הלאומי, על כל פגמיו, מציל רבים ממוות. העוני הטיפוסי בישראל לא מתקרב אפילו לעוני בחברות נחשלות באפריקה, באסיה ובדרום אמריקה, ואפילו לא לכיסי העוני במדינות מערביות. יש בישראל רבים הסובלים מחוסר ביטחון כלכלי, אך רק מעטים, אם בכלל, סובלים חרפת רעב. יתרה מכך, חרף הפערים המטרידים בין המעמדות, למרבית העניים בישראל יש גם נגישות לשירותי רפואה בסיסיים. אפילו בתחום המגורים, ישראל היא מדינה מאד מתקדמת, שכן לרוב אזרחיה דירה בבעלותם.
הערה: אצלנו גם העניים מצטיינים בתוחלת חיים ארוכה ביחס לממוצע העולמי, אבל חייבים להודות בצער שקיימים הבדלים, המגיעים עד כדי שנתיים וחצי, בין המרכז לפריפריה. הפער בין ערבים ליהודים גדול עוד יותר וקרוב ל-4 שנים. זה בהחלט מטריד. אבל לכל אלה שקופצים עכשיו עם השלט "אפלייה" כדאי להירגע, כי לפערים הללו יש הסברים תרבותיים ורפואיים, המחייבים מאמר נפרד.
חשוב לזכור עוד דבר חשוב: משנת 1948 ועד היום גדלה תוחלת החיים בלידה של אוכלוסיית ערביי ישראל בשיעורים ניכרים (יש הגורסים, יותר מ-20 שנה). כמו כן, בשל השיפורים שחלו בטיפולים הבריאותיים הניתנים לאוכלוסייה זו, שיעור תמותת התינוקות הערבים ירד מ-32 מקרי מוות לכל אלף לידות בשנת 1970 ל-8.6 לכל אלף לידות בשנת 2000. זה אומר שגם אם מנהיגי הערבים צודקים בהאשימם את הממסד הישראלי באפליה וקיפוח בוטים, עדיין הם צריכים להודות שמדינת ישראל המפותחת סיפקה להם תוספת משמעותית של שנות קיטורים.
7. הישראלים הם עם חושב ואינטליגנטי. אומרים שהשריר הנחוץ ביותר להישרדות הוא "שריר המוח". כאשר אדם פעיל מבחינה אינטלקטואלית גופו מתפקד ועל כל פנים חייו נטענים בחיוניות. ישנה סברה שרבנים, אמנים ומדענים דגולים נוטים לחיות עד גיל מופלג. אם היא נכונה יש בה כדי לחזק את הטיעון בדבר המתאם בין החכמה והאנרגטיות הישראלית לבין אורך החיים. אגב, זו סיבה טובה לתמוך במכוני מחקר מדעיים יותר ממכוני כושר.
8. אומרים שחוש הומור בריא, הוא גם מאוד בריא. היהודים ידועים בחוש ההומור שלהם והישראלים עוד יותר. כשרע לנו אנחנו צוחקים, על עצמנו ועל אחרים. זה כנראה מאד עוזר להגיע לשיבה טובה (היום, אפשר גם לצבוע), ועל כל פנים פחות לסבול.
9. הרופאים מאמינים שמתח מוריד את תוחלת החיים. לא בהכרח! מתח במקרים רבים שומר את האדם ערני ונותן עניין. לפעמים נדמה שהחיים בארץ הם טלנובלה אחת מתמשכת – כמו שאמרה נעמי שמר: "אין רגע דל, או סקנדל או פסטיבל!" באמת כל כך מעניין כאן, שאין זמן למות. גם לא כדאי למות, אחרת איך נדע מה יהיה בסופינו..?
10. מערכת הרפואה הישראלית היא מהמשובחות בעולם והביטוח הרפואי בישראל (למרות כל החסרונות) נותן המון. בתחומים מסוימים של ריפוי מחלות קטלניות אנחנו מהמובילים בעולם. יתרה מזאת, החולה הישראלי הוא לא פאסיבי. לפני שנים רבות נערך באחד מבתי החולים האמריקאים מחקר מעניין שניתח את ההבדלים בין איטלקים, יהודים ואנגלו-סקסים בכל הקשור לתגובה לכאב. כצפוי, נמצא שהאיטלקים והיהודים היסטריים יותר מהאנגלוסקסים. אבל כאשר חיפשו תשובות מדוע אלה מבליגים ואלה צורחים, התגלה הבדל גם בין היהודים לאיטלקים. האיטלקים נאנקים בקול, פשוט בגלל שהבעת רגשות לגיטימית בקוד התרבותי שלהם. היהודים נאנחים (ובעצם חתומים על המצאת האנחה) כי הם לא מאמינים לרופא. בישראל די מאמינים לרופא, אבל גם כשמאמינים כמעט תמיד בודקים אצל רופא נוסף. כך מגדילים את הסיכוי להבריא ולחיות.
11. אפשר שיש כאן גם מרכיב גנטי. היהודים בישראל (שהם רוב באוכלוסייה) ידועים באינדוגמיה חזקה מאוד (הנטיה להתחתן בתוך השבט). לכן הם משמרים את הגנטיקה שלהם. בהנחה שזו גנטיקה שמאריכה חיים, הסיכוי לשרוד גבוה מזה שבחברות הטרוגניות יותר.
12. אבל מעל לכל, אני מניח שההסבר טמון דווקא באופי הלאומי – כלומר במנטליות שכולם אוהבים לבקר ולשנוא. הישראלי לא שומר דבר בלב. אנחנו אומה "דוגרית" שמוציאה הכול החוצה. כשישראלי שמח כולם יודעים, וכשהוא כועס – גם כן. לכן, כאשר הגרמני, האנגלי והסקנדינבי שומרים על משמעת ואיפוק הם בהחלט מגדילים את הסיכוי שלהם לשרוד ביחד[?]. אצלנו הברדק חוגג אבל לפחות אנחנו לא מתפוצצים מבפנים.