ד"ר דניאל בקר
פסיכיאטר ופסיכותרפיסט, מחבר הספר: "כשאדיפוס גדל – הפסיכולוגיה של המחצית השנייה של החיים" (הוצאת אריה ניר)
הם נכנסים לקליניקה, לא מספיקים להתיישב והוא כבר מדבר אלי: "דוקטור, למה שאני אהיה בדיכאון? אני בריא, אשתי בריאה, יש לי יותר מאשר ללחם וחמאה ואפילו אני מרשה לעצמי לעזור לילדים מדי פעם, לא מזמן חזרנו מנופש בחו"ל. אתה רואה, אין לי שום סיבה להיות בדיכאון, מה? רק בגלל שאני בן 67 ? בוא, תן מכה פה בבטן ותרגיש, אה? כמו בחור צעיר, אני כל יומיים בחדר כושר, מתנדב פעמיים בשבוע למשמר האזרחי, לא נח אף פעם, אני מתקן הכול בבית, עושה את הקניות לאשתי ושומר על הנכדים פעמיים בשבוע, אני מוצא לי מתחת לאדמה מה לעשות."
אני פונה לאשתו ושואל: "בכל זאת, למה זכיתי לכבוד שתבואו לבקר אותי, הרי משהו מטריד אתכם?"
והיא משיבה: "האמת שזה מטריד בעיקר אותי. הוא יצא לפנסיה לפני שלוש שנים, עד החודשיים האחרונים הכול היה בסדר, מאז חל בו שינוי. כל דבר מוציא אותו מהכלים, אין לו סבלנות לשום דבר, הוא רוב הזמן מסתגר עם העבודות שלו וכל הזמן עסוק איתן ואם רק מתקרבים אליו הוא כבר 'נובח'. פעם היה נרדם מול הטלוויזיה והייתי צריך לנער אותו בבקר, היום הוא מסתובב כמו אריה בכלוב עד שעה מאוחרת ובחמש בבוקר אם לא קודם, הוא כבר דופק בראש עם איזה ברז מטפטף שכבר תיקן חמש עשרה פעם. עוד משהו מוזר שהיה איש נדיב ועכשיו נעשה קמצן חולני, הוא עושה את הקניות אצל ירקן רחוק מהבית וגם לא מסכים שיביאו משלוח כמו שעשינו כל החיים, הוא טוען שככה יש לו מה לעשות וחוץ מזה לא צריך לתת טיפ לשליח ועוד הגזמות מהסוג הזה, בכלל הוא נעשה דאגן נורא."
הבעל מתעלם לגמרי מדבריה וממשיך לטעון בתוקף שהוא בסדר ואפילו בסדר גמור, הוא בטוח שהוא לא בדיכאון, הרי הוא פעיל ואפילו יותר פעיל מאשר פעם. הוא פונה אל אשתו: "חוץ מזה, אמרתי לך, אין לי שום סיבה להיות בדיכאון, הכול בסדר, זה הגיל – כולם ככה. אני לא נעשיתי דאגן, אני מציאותי."
הוא צודק, הכול בסדר. היא צודקת, משהו השתנה וזה לא שייך לגיל.
לרוב הציבור יש דעה ברורה שדיכאון חייב להיות בשל איזו "צרה" שנחתה עלינו, כמה שיותר גדולה הצרה, כך עומק הדיכאון. אין הדבר כך, לא שאבדנים, תסכולים וכישלונות לא מביאים לדיכאון. אך באותה מידה, הדיכאון יכול לנבוע מעצמו. כך, כמו בבעיות גופניות דוגמת לחץ דם או סוכרת, יום אחד קמים ויש מועקה, כל דבר נראה קשה לביצוע ובעיות קטנות שקודם פתרנו עם ה"ידיים קשורות מאחורי הגב", נראות בלתי ניתנות לפתרון. בסופו של דבר אין זה משנה באם הדיכאון התחיל "מעצמו" בלי סיבה נראית לעין.
אז זהו, דיכאון לא חייב להיות תגובתי לאירוע אלא יכול להופיע באופן ספונטני,ללא סיבה לכאורה. זה גם לא משנה מבחינת ההתייחסות הטיפולית שלנו עליה נדבר בהמשך. כמו שאני נוהג להגיד למטופלי: "אם אתה מקבל התקף לב בשל הבוס, לחסל אותו זה לא עוזר, צריך לטפל בהתקף הלב." כך גם לגבי הדיכאון. תהייה הסיבה מוצדקת ככל שתהייה להתהוות הדיכאון, מהרגע שהוא התהווה, גם אם המציאות משתנה לטובה, הדיכאון "נשאר". זה המיתוס הראשון שהיה לי חשוב להפריך, והשני?
היא עצובה והוא מתקן ברזים
המיתוס השני נוגע לדיכאון אצל גברים. זה לא המקום היחיד בו נשים וגברים ככלל דומים, אך לא זהים. בעוד נשים לרוב מבטאות את הדיכאון בתחושת חוסר אונים ובירידה תפקודית. גברים מבטאים לרוב את הדיכאון בצורה של סף גירוי נמוך, זעפנות, נרגנות או כעסנות (תלוי איך אתם אוהבים לקרוא לזה) והירידה בתפקוד היא פחות בולטת. לפעמים גם מופיע מין בולמוס של עשייה, כביכול בניסיון להוכיח שהכול בסדר והם עדיין בשליטה. כל זאת למה? יש הרבה הסברים החל מאמירות פמיניסטיות (לא לגמרי מופרכות, ולא לגמרי צודקות) שהאבחון הפסיכיאטרי שהוגדר על ידי גברים רצה לייחס בעיקר לנשים את הדיכאון ולכן הקריטריונים לבחון את קיום הדיכאון התבססו על תאור של נשים לגבי הרגשתן והתנהגותן.
תיאוריות אחרות מדברות על כך שהדרך של נשים להגיב לקשיים קיומיים היא בתחושת חוסר אונים ובהתכנסות פנימה במין סוג של השלמה עם המצב, בעוד גברים מגיבים לקשיים אלו על ידי התכחשות למועקה שחשים והטחת האשמה בגורם חיצוני ובניסיון להתמודד עם החוסר האונים על ידי "עוד עשייה" אשר לרוב היא לא מניבה דבר ולא יעילה ולבטח לא פותרת את הדיכאון. לבסוף נוסיף לאמירות אלו העובדה כי באופן גס הדיכאון נפוץ פי שניים אצל נשים עד גיל 50 לאחר גיל זה שכיחות הדיכאון בקרב נשים וגברים משתווה.
אז כבר אבחנו, ומה הלאה? קודם כל, צריך לדבר. מה, אין תרופות? יש, והן מאוד יעילות ונגיע אליהן. במילה לדבר אין אני מתכוון לחפש טראומה בילדות או להיכנס לטיפול בשיחות לאורך כמה שנים (לא שאני נגד זה, אני עוסק בזה ועברתי את זה על בשרי כמה פעמים). אני מתכוון שיש לתת לדיכאון משמעות כלשהי. לא מדובר בלתת הסבר מדעי להתהוות הדיכאון, הרי לפני כמה משפטים קבעתי שברוב המקרים הדיכאון הוא לא תגובתי לאירוע ברור. לתת משמעות זה למצוא הסבר שייתן הגיון כלשהו למצוקה ולסבל שאנחנו חשים בדיכאון. במקרה של הגבר הדמיוני (ויש אלפים כמהו) שציטטתי למעלה, הייתי אומר שלמרות שפרש לגמלאות לפני שלוש שנים, התחושה שהוא פחות רלוונטי והמודעות שפחות זקוקים לו, דווקא בגלל שהכול בסדר, היא שמסבירה אולי את הדיכאון שהוא חווה. למען הסר ספק, אני לא חושב שהפתרון הוא למצוא לו תעסוקה ושיתנדב (לא שאני נגד זה). הפתרון הוא להתפייס בצורה פעילה עם העובדה שהוא אכן פחות רלוונטי ושאולי להיות רלוונטי זה לא דבר הכי משמעותי עבורו בשלב הזה של חייו. אבל כמו שאמרתי קודם, לא חשוב איך הגיע הדיכאון, צריך לטפל בו, גם אם אנחנו לכאורה מבינים למה הוא התדפק על דלתנו.
דוקטור, יש לך תרופה בשבילי?
אין ספק שדיכאון ברמה שמפריעה לתפקוד ומהווה מצוקה רגשית יש לטפל בתרופות. אקדים ואומר שברוב המקרים הדיכאון יעבור מעצמו, אך זה יכול לגזול מאתנו חודשים רבים של סבל לנו ולסביבה, שלא נדבר על אותם מקרים שבהם הדיכאון מלווה במחשבות התאבדות, מה שלבטח מחייב התערבות מיידית. יש מגוון גדול של תרופות נוגדות דיכאון, קרוב לעשרים סוגים, שמתחלקות ל'משפחות' על פי מנגנון הפעולה שלהן. באופן גס ניתן לומר שאין יתרון מבחינת היעילות לאף אחת על פני השנייה ושאין כאלו שהן חזקות מול כאלו שהן חלשות. ההבדל העיקרי ביניהם הוא קשור לתופעות הלוואי שלהן ובזה הן נבדלות זו מזו ועל פי קריטריון זה ניתן לבחור ביניהן. למשל, אם תרופה מסוימת היא יותר מרדימה מהאחרות כתופעת לוואי כדאי להשתמש בה אצל כאלה שהדיכאון אצלם מתבטא בין השאר בנדודי שינה וכן הלאה.
שלוש עובדות חשוב לציין לגבי השימוש בתרופות נוגדות דיכאון. - האחת, נדיר עד מאוד שתופעת לוואי הנגרמות על ידן יימשכו יותר ממספר שעות לאחר הפסקת נטילתן. הווה אומר, שהתופעות לוואי הן הפיכות. - שנית, שאין התמכרות לתרופות אלו. - שלישית, ההשפעה שלהן מתחילה בין שבועיים לשישה שבועות מתחילת נטילתן ויש להתמיד ולקחת אותן מספר חודשים עד אשר הגל הדיכאוני חולף לחלוטין.
בסופו של דבר הייתי אומר, גם אם זה נשמע משונה, שדיכאון זו אחת מהבעיות הרפואיות האופטימיות ביותר שאנחנו מכירים. זאת, כי עם אבחון נכון וטיפול נכון, הדיכאון יחלוף. במילים אחרות כמו שאני אומר לכל מטופלי בדיכאון כאשר אני מלווה אותם לדלת בדרכם החוצה: "אל תדאגו, מה שלא נעשה אם בגלל הטיפול ואם למרות הטיפול, בסוף אתם תצאו מזה."
הכתבה התפרסמה בגליון "הגיל החדש" - ספטמבר 2011