דברים שנאמרו בכנס "ימי זיכרון וימים אחרים: מי זוכרים? מה זוכרים? ומתי זוכרים?- 27 לאפריל 2011, אוניברסיטת חיפה

זיכרונות של ניצולים והורים שכולים בזיקנה: מה עלה בגורלם? היכן הם מאוחסנים?

תודה למארגני יום העיון על שהזמנתם אותי לקחת חלק ברב השיח.

תרומתי הצנועה ליום העיון העשיר, המרתק והחשוב הזה, היא בזכות שנטלתי על עצמי לייצג את קולם המושמע ובעיקר את הקול הדומם של אוכלוסיית הזקנים. אלה שכילדים, אחים ואחיות, הורים והיום גם סבים וסבתות, חוו במהלך חייהם הארוכים אירועים טראומטיים ואובדנים משמעותיים,   בין אם בשואה, במלחמות ישראל ואף בשניהם, או בכל שאר תעתועי הגורל. רבים מהם גילו חוסן נפשי יוצא דופן בהישרדות ובמהלך החיים לאחר הטראומה,  חוסן שאף תיאוריה או מודל פסיכולוגי לא יכולים להסביר. רבים כבר אינם עוד בחיים, חלקם ממשיכים עדיין במשא ההישרדות הפיזי והנפשי.

 תהליך ההזדקנות מוסיף ומערים עליהם אתגרים וקשיים בהתמודדות עם אובדנים נוספים.

מה עלה בגורלם של אותם אירועים טראומטים?

 היכן הם מאוחסנים בעולמם הפנימי של השורדים?

האם נשמרו הזיכרונות לאחר כל כך הרבה שנים? ובזיקנה בעיקר?  שבה יתכנו שנויים וירידה בתפקודים המנטאליים

  ניראה שזיכרונות משמעותיים לעולם אינם נכחדים אלא נשמרים ומוצפנים באופנים שונים,  נספגים בנפשו ובגופו של האדם כשמדי פעם הם מגיחים אולי לשבריר של יחידת זמן בעקבות טריגר חיצוני המפעיל את כל מערכת החושים וחושף כדברי אהרון אפלפלד "כתמי זיכרון עזים" וכך הוא כותב בספרו "ספור חיים":

 "כבר חלפו יותר מחמישים שנה מאז תום מלחמת העולם השנייה. הרבה נשכח מן הלב, במיוחד מקומות, תאריכים ושמות של אנשים, ובכל זאת אני חש את הימים ההם בכל גופי. כל אימת שגשם יורד, קר או רוח עזה נושבת, אני חוזר אל הגטו, אל המחנה או אל היערות שבהם עשיתי ימים רבים. לזיכרון, מסתבר, שורשים עמוקים בגוף. לפעמים די בריח קש מרקיב או בצווחת ציפור כדי לטלטל אותי רחוק ופנימה. אני אומר פנימה, אף שעוד לא מצאתי מילים לאותם כתמי זיכרון עזים" (עמ, 49)

בזיקנה ובעיקר בזיקנה המאוחרת,  עם הצמצום בעולם התפקודי והחיצוני, הקירבה לסופ החים,  הזמן הרב  להרהורים, מחשבות, ובמקביל אולי גם החלשות של מנגנוני הגנה, תתכן הצפה של זכרונות.

בשבועות האחרונים לחייו בגיל 82,  נפרץ הסכר שבנה אבי במהלך כל השנים. כמו במרוץ כנגד הזמן הוא דיבר ודיבר ודיבר בעודו שוכב בבית החולים, סיפר על ילדותו, על הוריו, על הבריחה מפולין ומסע ההשרדות המופלא ועל השנים הראשונות בארץ.שתקן מטבעו,ממעט בדבור ובשיתוף אחרים במחשבות, חש כניראה שהזמן הקצוב אוזל במהירות ואולי תהליך הדעיכה הפיזי פרק גם את מנגנוני ההגנה, האיץ את תהליך ההיזכרות והזכרונות צפו ועלו.

אצל אמא שגם היא כמו אבא לא שיתפה אותנו כמעט בכלל בזכרונות ולעולם כבר לא אדע היכן שמרה אותם כל השנים, צצו ועלו רסיסים אבודים שלהם מתוך עולם מפורק אך רגוע להפליא, כשמחלת האלצהיימר כבשה בה בהדרגה כל חלקה טובה ושלטה בה לחלוטין בגיל 90 .

"שייבהלה"  היא קראה לי והמשיכה למלמל בפולנית לאחר שהעברית נעלמה, וחיוך רחב עלה על פניה. שייבלה הייתה אחותה הגדולה שנספתה בשואה. שברי זיכרונות של שירי ילדות בפולנית, הבליחו מדי פעם והציפו גם אותי , אלה היו שירי ערש ששרה לי כי לא הכירה שירים בעברית.

אצל אלה שמוחם לא בגד בהם וגופם טרם קרס יש לא מעט  שבזיקנה מתעורר הצורך לעשות אינטגרציה של החיים שעברו או להתמודד עם א-אינטגרציה כפי שהציע פרופ' יעקב לומרנץ,  כשמדובר בכאלה שחוו ארועים טראומטיים.

הביטוי לכך הוא בצורך להעביר את הזכרונות הלאה, לספר ולשתף, אולי לראשונה.

הביטוי יכול להיות אקטיבי, לדבר או לעסוק בכתיבה ובשחזור הזכרונות או ביטוי עקיף שנושאים היום לא מעט ילדים ונכדים של ניצולי שואה,  הנוטלים על עצמם כמו במרוץ לפידים את תפקיד ההיזכרות ונשיאת הזכרונות של הדורות הקודמים.

ומה באשר להתמודדות בזיקנה עם שכול הקשור למלחמות ישראל?

במחקר שערכנו ד"ר רות מלקינסון ואנוכי על תהליכי האבל של הורים שכולים בני 60 ומעלה במהלך החיים ובזיקנה למדנו שהאבל ממשיך כציר מרכזי בחיי ההורים בנפרד מתהליכי ההתפתחות ואירועים נורמטיביים אחרים כמו נישואי הילדים, פרישה, סבות ועוד, אם כי הוא שזור בהם כל הזמן. המשימה הפסיכולוגית החשובה לאורך החיים לאחר האובדן הייתה והינה שימור הקשר עם הילד שאיננו. למעשה מאז מותו שזורים החיים עם המת בעולם הפנימי,  לצד החיים בעולם החיצוני בלעדיו. זיכרונות נשמרים,  עוברים עיבוד מחדש, מחפשים משמעות להמשך החיים ולאובדן, גם אם חלקם מתפוגגים,  רסיסי זיכרון אחרים צפים ועולים.  

תהליך ההיזכרות כרוך לעיתים במאמץ מודע ולא מודע לשמר את דמותו של הילד המת חי, או כפי שביטא זאת אב שכול בן 76 שבנו נפל לפני למעלה מעשרים שנה "אני מרגיש כמו אבא שמנענע עריסה ובתוכה ילד מת" ממשיך ומנענע ואינו מרפה. דברים אלה מתחברים לשירתו המופלאה של יהודה עמיחי בקינות על המתים במלחמה:

   "איש הולך ברחוב, שבנו מת במלחמה כמו אישה עם עבר מת בתוך רחמה. "מאחורי כל זה מסתתר אשר גדול" (עמ 110 )

ההורים השכולים נושאים בתוכם ייצוגים פנימיים של הילד לאורך כל חייהם.  בזיקנה כשהילדים האחרים כבר מזמן עזבו את הבית נותר עימם באופן סמבולי ומאוד מוחשי הילד המת. בשונה מאוד מתהליך הדה קתקסיס עליו דיבר פרויד כחלק מתהליך עיבוד האבל אנו מצאנו תהליך של רה קתקסיס, התחברות מחודשת ואף אינטנסיבית יותר

"לא אני מזדקן"  "השכול מזדקן" אמר לנו אב שכול כששאלנו איך הוא מתמודד עם אובדני הזיקנה, מחלת הסרטן שלו והירידה בתפקוד של אשתו "המשא נהיה כבד יותר" משא הזכרונות, הכאב המתמשך, תחושת ההחמצה שתופחת עם השנים  והמאמץ הגדל והולך לשמר את הזיכרונות כשהמערכות הפיזיות והקוגניטיביות נחלשות. 

דאגתם של לא מעט הורים שכולים זקנים היא "מי יזכור את הילד אחר מותי" "הרי כל עוד אני חי גם הוא חי?"  

ומכאן הקונפליקט הקיומי והאמביוולנטיות בין הרצון להמשיך ולחיות לבין הרצון לחדול ולהתמזג, ולו בפנטזיה,  עם הילד המת.

לזכור מאפשר המשכיות, שמירה על קוהסיביות של העצמי ושל מערכת היחסים שלי עם דמויות משמעותיות בחיי.

קיומם המתמשך והנצחי של דמויות אלו חשוב עוד יותר בגיל מאוחר, ואפשרי בזכות הזיכרונות הצרובים בתוכנו וקיומם בכל מערכות החושים.

הזיכרון מאפשר גם חבור בין העבר לעתיד כי הרי לא יתכן קיומנו ללא עברנו ועתידנו ללא השורשים שנטענו בעבר.

ולכן "לזכור הוא מן תקוה" כפי שאומר יהודה עמיחי בשירו. (עמ 75)

"לשכח אדם הוא כמו

לשכוח לכבות את האור בחצר

ונשאר דולק גם ביום:

אבל זה גם לזכר

על ידי האור"

(לשכוח אדם, עמ 267)

ד"ר ליאורה בר-טור