תפקיד המשפחה בטיפול בהורה הזקן
ד"ר ליאורה בר-טור, פסיכולוגית קלינית, מכון "צמתים,
תהליך ההזדקנות האישי אינו מתרחש בחלל ריק. לרובם הגדול של הזקנים משפחה, ולכן כמעט כל משפחה מושפעת מתהליך ההזדקנות ומשפיעה עליו. תוחלת החיים הארוכה יוצרת מערכת יחסים בין-דוריים ענפה הנמשכת שנים ארוכות, ובמהלכן כל דור במשפחה חווה שלבי התפתחות ומשימות שונות הקשורות בה. תהליכי ההתפתחות האישיים משפיעים על מערכת היחסים בין הדורות במשפחה ומכאן גם על ההתמודדות של הדור המבוגר עם תהליכי ההזדקנות.
כל שינוי בולט בחיי אחד מבני המשפחה עשוי להשפיע על שאר בני המשפחה. מחלה של הורה זקן הכרוכה באשפוז ובטיפול שוטף מאלצת את הילדים ולעתים גם הנכדים להשקיע אנרגיה נפשית וזמן בליווי ההורה ובטיפול בו. המשימה אינה קלה לאור העובדה שלילדים שהם באמצע החיים עיסוקים רבים, לעיתים גם דאגות וטרדות שעיניינן תעסוקה, ילדים בוגרים, זוגיות או נכדים. הם גם יכלו להשקיע את הזמן ואת האנרגיה הנדרשים לטיפול בהורים במטרות אישיות חשובות כמו לימודים, פנאי, בילוי חברתי ועוד. קשה עוד יותר מצבה של האישה שברוב המקרים היא צעירה יותר ובריאה יותר. היא נאלצת להתמודד עם תפקיד המטפלת העיקרית שמחייב ברוב המקרים שינוי מהותי בחייה, צמצום מרחב הפעילות והעצמאות שלה כדי למלא אחר הצרכים של בן זוגה החולה. איך מתמודדת האישה עם המשימה החדשה מבחינה רגשית ואיך מתמודדים ילדים עם הצורך לטפל בהורה הזקן? על כך אנסה לדון בקצרה במסגרת המושב הנוכחי.
בספרו "חבלים" מתאר חיים באר את הקושי הרגשי העצום שליווה אותו בטיפול באימו החולה - שנתיים וחצי רצופות אישפוזים, ניתוחים, הקרנות וטיפולים, כשבמקביל ובעיקר בהפוגות שבין פרצי מחלתה, הוא ממשיך, לדבריו, בכתיבת הרומן.
כאב חד חש חיים באר כשמצא לדבריו דמוי מצמרר לימים האלה בדמות הציור של האמן הבלגי רנה מגריט . ציור הנקרא "הרוח של הגאומטריה" וכך הוא כותב בספרו בעמ 329.
"לאחר כל המדונות הרחומות הנושאות על זרוען או בחיקן ילד חביב, מדונות המאכלסות את הציור הנוצרי זה עשרות דורות, הנה פיאטה הפוכה: מבוגר בעל פני תינוק מדושנות וחסרות רגש נושא על זרועו תינוקת מחותלת שפניה פני אישה מבוגרת. אלי הוא מתכוון, אני הוא המטופל באם זקנה וחולה. פריה הבאוש של הרפואה המודרנית, המאריכה חייו של האדם בלי יכולת להעניק לו איכות חיים מינימלית,המשליכה אל זרועות הבנים, המוסיפים להיות בעיני עצמם ילדים שעדיין לא טעמו את טעם החיים, הורים חולים וכושלים הנזקקים למישהוא שיסעד אותם ויישא אותם על כפיים.
בואו ננסה להתבונן בפניו של המטפל העיקרי. נשים אותו במרכז התמונה, נאיר עליו בזויות שונות ונבחן את הפנים הרבות שלו. פני אישה טרוטת עיניים, עייפה, מודאגת, עצובה? פני בעל מיוסר, חסר אונים אך מסור לחלוטין לאשתו התשושה. פני ילדים אבודים בשדה הקרב שבין חיים פעילים רבי תפקידים לבין הצורך לנווט בין מחלות ההורים, סבך המטפלים המקצועיים ומוסדות וארגונים מספקי שירותים המגלים לא פעם חוסר רגישות, חוסר גמישות, אטימות לצרכי ההורים ובני המשפחה.
מי הוא המטפל העיקרי בזקן? מה מידת הבשלות הפיליאלית שלו אם הוא ילד או עד כמה הוא בריא פיזית ונפשית כשמדובר בבן או בבת המטפלים בזקן המוגבל?
האם יש למטפלים את המידע הנידרש להבין את הזקן, לדעת איך לטפל בו למי לפנות
האם יש להם מקורות תמיכה. או שהם קורבנות סמויים שהמערכת המטפלת איננה מבחינה בהם כי היא עסוקה יתר על המידה בטיפול בזקן החולה.
כאשר המטפל הוא בת זוג (ברוב המקרים, מדבר באישה יחסית בריאה שמטפלת בבעל חולה) תלויה ההתמודדות שלה בגורמים רבים. היא תלויה במצבם הפיזי והנפשי שלה ושל בן זוגה, בעברו האישי של כל אחד מהם ובדפוסי התמודדותו עם משברים בעבר. כמו כן היא מושפעת במידה ניכרת ממערכת היחסים הזוגית במהלך כל השנים וממערכת היחסים עם הילדים. ככל שהלחצים רבים יותר כך מוגבלת יותר היכולת להתמודד בזיקנה עם קשיים. כשבני הזוג אינם זוכים לתמיכה מהילדים אלא להפך, הילדים הם מקור ללחצים ולדאגות נוספים, המצב קשה עוד יותר. עם זאת במשפחות נורמטיביות הילדים הם מקור משמעותי לתמיכה.
רבות מהפניות של זקנים לייעוץ או לטיפול נעשות ביזמת ילדיהם, המרגישים חסרי אונים לנוכח המצוקות של הוריהם.
הטיפול בהורה כרוך לא פעם בקונפליקט בסיסי הקיים במרבית המשפחות בין תלות לבין אי תלות. במצב של זיקנה וחולי של ההורים מתהפכים התפקידים: ההורים הם הנאבקים בתלות, בעוד שבעבר הילדים הם שנאבקו בה. לכן המשימה הפסיכולוגית החשובה של הילדים היא להבין את הקושי של ההורים, לקבל את התלות ולהכיר בצרכים החדשים של ההורים.
היכולת הרגשית לטפל בהורה מתוך אהבה ודאגה בלא לברוח מההתמודדות ובלא לאבד את האוטונומיה ולהיבלע בתפקיד המטפל ללא גבולות, נקראת בשלות פיליאלית. בשלות זו מתבטאת ביכולת של המטפל - בת או בן המטפלים בהורה חולה - לשמור על שלמות העצמי ולהציב גבולות, שלמרות העומס והלחץ הכרוך בטיפול בהורה, מאפשרים להמשיך ולנהל אורח חיים אישי ולמלא תפקידים אחרים במשפחה, בעבודה ובחיי החברה.
בשלות פיליאלית בטיפול בהורים מזדקנים
המונח "בשלות פיליאלית" עניינו הבשלות הרגשית של ילדים בוגרים לטפל בהוריהם הזקנים. הבשלות הפיליאלית נמדדת בנכונות להעניק עזרה באופן אקטיבי. במשפחה המתפקדת באופן תקין, מתן הסיוע להורים מונע על ידי רגשות של אהבה ועל ידי תחושת מחויבות, בלא לאבד את האוטונומיה ביחסים ההדדיים Marcoen, 1995)).
v אהבה היא המרכיב הבסיסי התורם לגישה החיובית.
v מחויבות פיליאלית, שהיא תחושת החובה והאחריות לדאוג להורה, היא המרכיב החשוב ביותר.
v נכונות לעזור היא תנאי הכרחי אך אין בו די. ילד עשוי להיות אוהב ודואג ולחוש מחויבות ואחריות, אך בפועל, למרות הנכונות לעזור, אין הוא עושה זאת.
v עזרה היא התולדה האקטיבית של הנכונות לעזור.
v אוטונומיה, כלומר שמירה על גבולות העצמי, היא היכולת להפריד בין הצרכים והחיים של הילד העוזר לבין אלה של ההורה.
v התחשבות הורית: קבלת התלות של ההורים מותנית גם ביכולתם של ההורים לדעת מה אין הילדים יכולים לעשות ולא להכביד עליהם יתר על המידה. ההתחשבות ההורית באה לידי ביטוי ביכולת של ההורה - אם מצבו הקוגניטיבי תקין - לעזור לילד לשמור על עצמו ולא להיבלע בתפקיד המטפל.
v סולידריות משפחתית: התמיכה שהילד המטפל מקבל ממשפחתו שלו או משאר בני המשפחה, למשל אחים ואחיות, חשובה לא פחות, שכן היא מסייעת לו להתמודד בהצלחה עם תפקיד קשה.
v משבר פיליאלי נפתר כשהילדים מכירים במה שהם יכולים לעשות למען ההורים אך גם במה שאינם יכולים לעשות למענם. היכולת להכיר בגבולות וגם להציבם בלא להיבלע בתפקיד המטפל בהורה היא מרכיב מרכזי בבשלות הפיליאלית.
המונח הוצע לראשונה על ידי בלנקר (Blenker, 1965). לאחר מכן, בשנים 7919 ו-1985, הרחיבה בלנקר את המונח "בשלות פיליאלית" והגדירה אותו כתהליך נורמטיבי שלא כל אחד חווה, מאחר שהדבר תלוי במבנה המשפחה, במצב הבריאות, בגיל ההורים והילדים ועוד.
לא כל הילדים יכולים לאפשר להוריהם להיות תלויים בהם ולא לכל ההורים יכולת מתאימה או תנאים להיות תלויים בילדים. יש גם איזון מסוים בין מה שהילד מסוגל לתת לבין ציפיות ההורה ממנו. לכן זוהי משימה התפתחותית שרק חלק מהילדים חווים.
נראה לי שניתן להוסיף שני מרכיבים נוספים למרכיבי הבשלות הפיליאלית: סמכות פיליאלית וחמלה.
v סמכות פיליאלית נדרשת במצבי משבר, כאשר יש צורך לארגן מחדש את חייו של ההורה ולחולל שינוי שההורה חושש ממנו או לעתים אף מתנגד לו נמרצות. השינוי עשוי להיות הכנסת מטפלת הביתה, מעבר לדיור מוגן, הפסקת הנהיגה ועוד. כשברור לחלוטין שיש צורך בשינוי מאחר שחיי ההורה עלולים להיות בסכנה, על הילדים לקבל החלטה ולהרגיש בטוחים דיים שההחלטה היא אכן לטובתו של ההורה גם אם הוא מתנגד לה, ולבצע אותה.
מניסיוני, כשמדובר בהורה זקן אך צלול המתקשה מאוד לקבל החלטה והחרד משינוי, החלטת הילדים והביטחון שהם נוסכים בהורה שמדובר בהחלטה נכונה, מקלים מאוד על ההורה גם אם הביע בתחילה התנגדות. הסמכות הפיליאלית חשובה בעיקר כשמדובר בהורה הסובל מירידה קוגניטיבית ויש חשש שללא טיפול או השגחה הוא נתון בסכנה. הדאגה לשלומו מחייבת את הילדים לפעול בתקיפות למרות התנגדות נמרצת מצדו.
פגשתי ילדים בשנות החמישים או השישים לחייהם שתפקדו כילדים קטנים ומפוחדים כשנאלצו להפעיל את סמכותם כלפי הוריהם. כשההורה דומיננטי או אגרסיבי קשה לפעול בניגוד לרצונו. אך לאור העובדה ששיקול הדעת של ההורה איננו תקין לחלוטין, מחובתם של הילדים להגן על הוריהם ולהפעיל את סמכותם למרות הקושי הרב.
v היכולת לחוש חמלה, היא מרכיב רגשי נוסף שעשוי להוסיף רבות לטיפול בהורה. חמלה איננה רחמים אלא אמפתיה מהולה בחיבה, מעין ליטוף או חיבוק רגשי שהילד יכול להעניק להורה. זו גם היכולת לקבל את החולשה ולכבדה ואף לכבד את הקושי של ההורה ובכך לנסוך בהורה את ההרגשה ש"זה בסדר", "מותר להיות חלש, מותר להיות נזקק", "אני, הילד, מבין אותך, אני אשמור עליך" ועוד.
התפקיד הפיליאלי מורכב למעשה משני תפקידים עיקריים: סיפוק צרכים אינסטרומנטליים וסיפוק צרכים רגשיים. בין השאר אלה הם מאפייניו:
1. התפקיד הפיליאלי איננו צפוי ועשוי להתחיל לפתע, בלא התראה ובלא הכנה.
2. השימוש בסמכות איננו טבעי ואיננו מובן מאליו ולעתים הוא מתבקש, כמו במקרה שיש להכריח את ההורה המוגבל להכניס הביתה מטפלת סיעודית.
3. המרכיב החשוב בתפקיד הוא האחריות כלפי ההורה, והיכולת של הילד הבוגר לנסוך בהורה תחושה שאפשר לסמוך עליו.
4. ההתמודדות עם התפקיד הפיליאלי דורשת פתרון קונפליקטים כדי שהילד יוכל להתקרב להורה ולספק את צרכיו.
התפקיד הפיליאלי איננו היפוך תפקידים, כי הטיפול בהורים, בניגוד לטיפול בילדים קטנים, נעשה בלא התקווה שמדובר בטיפול זמני. נהפוך הוא, בתפקיד זה מתגברים התלות והייאוש, בעוד שהטיפול בילדים נע בכיוון של שחרור והרפיה. הטיפול בילדים נע בכיוון של הידוק הקשרים, אך עם יכולת להשתחרר רגשית.
חרדה פיליאלית: הספרות מתארת גם תופעה נוספת העשויה להיות תוצאה של מחלת הורה זקן: חרדה פיליאלית אצל ילדים שהזיקנה או המוגבלות של ההורים מפחידה אותם ומרחיקה אותם מהם.
כמי שמלווה כבר כמעט 10 שנים אמא חולת אלצהיימר, אני יכולה רק להוסיף מניסיוני האישי שהמשא הרגשי הוא כבד. היו תקופות שהרגשתי לא פעם שאני בשדה קרב מול יריבים שונים. המחלה של אמא ששילחה בי ובאחותי חיצי רעל מכאיבים ומשתקים, המערכת הרפואית שהתקשתה לספק את הטיפול המתאים, שורת המטפלים שנזרקו מביתה וכאלה שלא עמדו בדרישות שלנו לטיפול מסור ואוהב, ובעיקר הקושי הרגשי העצום לקבל את המחלה ואחר כך להמשיך ולטפל במסירות, לתמרן בין עיסוקים רבים ומשפחה, לשמור על איזון ובעיקר על שפיות.
יחד עם זאת ברצוני להדגיש שלמרות הדמנציה או אולי דוקא בגללה אמא בשנים האחרונות נותנת לי כל כך הרבה אהבה, נשיקות, מילים חמות שהיא משרבטת בפולנית. אני לא זוכרת שהיא בעבר הראתה לי כל כך הרבה גילויי חיבה כמו עכשיו כשמנגנוני ההגנה נחלשו ואבדו בחלקם ורגש חם טבעי מציף אותה ומתגמל ומפצה אותי ואת אחותי ומאפשר לנו להמשיך ולטפל בה באהבה ובמסירות. כך ברצוני להדגיש שבצד ההפסק והקושי ניתן להפיק מהטיפול בהורה או בבן/בת הזוג גם רווח, סיפוק, תחושה שאני נותן למי שנתן לי אך גם למי שלא היה שם בשבילי והנתינה שלי היא גם התיקון והפיצוי על מה שאני אולי לא קיבלתי.
בהזדקנות נורמטיבית שאיננה מלווה במחלה קשה, אנו צופים בתהליך הדרגתי של תלות שמתפתחת בעיקר בזיקנה המאוחרת. ככל שהתלות של הזקן במשפחתו הולכת וגדלה, כך חשוב לערב את בני המשפחה בקבלת ההחלטות לגבי הטיפול בו, מאחר שמצבו הירוד משפיע גם עליהם, במישרין או בעקיפין.
מצב זה עלול להביא לידי מתחים, לחצים ועימותים בין בני המשפחה, ובינם לבין ההורים. ההזדקנות עשויה גם להביא לידי שינוי של מבנה המשפחה ולהפר את מאזן הכוחות בה. הורים מבוגרים רבים מתקשים לקבל את העובדה שהם מאבדים מעצמאותם ומכוחם. הם גם מתקשים להשלים עם העובדה שאין הם יכולים עוד לטפל בצעירים ולדאוג לילדים או לנכדים. הם מתקשים עוד יותר לקבל את תלותם הרגשית והפיזית ההולכת ומתפתחת בילדיהם. השינוי שחל במאזן הכוחות מחייב התארגנות מחודשת ושינוי בהגדרת התפקידים של כל בני המשפחה: ההורים, הילדים ואף הנכדים.
הזדקנות ההורים והמשברים הכרוכים במחלה או באלמנות תורמים על פי רוב להתקרבות מחודשת של בני המשפחה זה לזה, כשבמוקד מצוי ההורה החולה או הבודד. אחים ואחיות שהקשרים ביניהם היו רופפים או הורים וילדים שמערכת היחסים ביניהם אופיינה באי-תלות וכל אחד ניהל עולם מלא משל עצמו, מוצאים את עצמם במערכת יחסים מחודשת ובמפגשים אינטנסיביים מהרגיל. ההתקרבות המחודשת הזאת עלולה לעורר קונפליקטים.
ניתן לזהות קונפליקטים משלושה סוגים עיקריים ביחסים בין ילדים להורים זקנים (Steinman, (1979:
קונפליקטים חדשים המתעוררים בגין הצורך להחליט החלטות לגבי הטיפול בהורה, למשל הכנסת מטפל הביתה, או התלבטויות הכרוכות בהחלטה אם להעביר את ההורה מהבית לבית אבות, לטיפול סיעודי. מחלוקות עשויות להתעורר גם על רקע כספי או על רקע אי-שוויון בטיפול בהורה.
קונפליקטים מחודשים הם מתחים בין הילדים או בין ההורים והילדים על רקע קונפליקטים שהיו קיימים בעבר אך בשנים האחרונות היו רדומים, לאור אי התלות וההתרחקות. קונפליקטים בלתי פתורים עשויים לשוב ולהתעורר במצב של משבר חדש במשפחה, והם ייסובו על שאלות שונות, למשל: מי מקבל עליו את האחריות לטיפול, מי משתתף בטיפול ומי מתחמק, ממי ההורה מצפה שיפעל ואת מי מאשימים. על פי רוב, התפקידים במשפחה נשמרים בדרך כלל בעקיבות. הילד המטפל, הדואג והאחראי הוא גם מי שבבגרותו ידאג להורים ויטפל בהם. הילד השובב, המפונק, הבעייתי, יוסיף להיות כזה. ההורים מבחינתם ממשיכים לטפח ציפיות שונות מהילדים, דבר העלול להגביר את תחושות התסכול והקיפוח של מי שמרגישים שהם נותנים הרבה ומקבלים הערכה או אהבה מעטות מדי.
במשפחה אין שוויון ואין צדק, למרות המשאלה שהמשפחה תהיה מקום בטוח שבו ידאגו לנו ויקבלו אותנו בלא תנאים. גם במשפחה אנו עשויים למצוא את עצמנו נאבקים על אהבת ההורה או על קבלה. לעתים נראה לנו, בתפיסתנו הסובייקטיבית אך לפעמים גם בפועל, שהאהבה ניתנת בקלות רבה יותר לאחינו הצעיר המפונק. מאיתנו מצפים לפעול וממנו לא. הוא מקבל כי קשה לו וכי אין הוא מתמודד היטב עם קשייו, ואנו עובדים קשה כל חיינו ואיננו מקבלים דבר. כשהבת או הבן הבוגרים נאלצים לטפל בהורה החולה ולוותר על זמן פנוי או על עיסוקים חשובים אחרים, התחרות, הקנאה, תחושות הקיפוח וחוסר הביטחון עלולים להתעורר מחדש.
קונפליקטים נמשכים: יש משפחות שהקונפליקטים המתעוררים בהן עקב הזדקנות ההורים אינם חדשים או רדומים, אלא הם קיימים כל העת על פני השטח ומערכת היחסים בעייתית כל השנים. הרגשות הקשים היו שם, אך עקב המרחק והעצמאות התפקודית הם הפריעו פחות. במצב של משבר חדש המחייב התחברות מחדש, הם צפים ועולים שוב ובעצמה רבה.
רוב המקרים שבהם טיפלתי במסגרת עבודתי כפסיכולוגית שייכים לקטגוריה השנייה, מקרים שבהם הלחצים והקונפליקטים התעוררו בשלב שבו ההורים הזקנים חוו משבר הכרוך במוות של אחד ההורים או ירידה תפקודית פיזית וקוגניטיבית ניכרת, שחייבה התגייסות לעזרה של ילדים או מטפלת, או מעבר לבית אבות או למסגרת סיעודית. הקושי הרגשי העצום של הילדים, ברובם בנות שטיפלו בהוריהם, נגע אמנם בבעיות הקשורות בהווה, אך למעשה הכיל קונפליקטים בלתי פתורים במערכת היחסים שבין ההורה והילד, ועל פי רוב בין אמהות ובנות, שנמשכו שנים ארוכות.
ובאשר למטופלים הזקנים. אני רוצה לסיים בציטוט
משירו של אבנר טריינין:
אמא ליזה לאה בגבורות מתוך לקט השיכחה (הוצאת הקת יבוץ המאוחד)
לא לאהבה היא מתחננת.
בודאי לא לרחמים.
רק שאשיב לה ולו קֻרטוב
מחֹם ההזדהות הטוב שבו עטפה אותי
אז כאשר הושטתי לה ידי הזעירה
אף שלא הבינה מהו פשר הדמעות.
ניראה לי שזהו המסר שהייתי רוצה להעביר לילדים שהוריהם הזקנים מוגבלים ותשושים
ולכל אלה שמתכחשים לתפקידם שממשיכים לנהל פנקס חשבונות עם הורים זקנים, כועסים, בועטים, מתעקשים להישאר ילדים דרשניים ובכיינים במקום למחול, לסלוח ובעיקר לגדול.