עדה עצמה את עיניה אתמול בשבע ועשרים בבוקר

במיטה, בביתה חמים והנעים

מירב ביתה האוהבת והדואגת אוחזת בידה.

במותה כמו בחייה נהגה עדה באצילות, בשקט מבלי להטריד או להכביד. שומרת על כבודה ועצמאותה.

עדה נפרדה ממני לפני כשבועיים כשהגעתי לביתה לביקור ולפרידה. למרות קשיי הנשימה, הגוף המצטמק, עיניה חייכו, דיברה בשקט כמו תמיד, אך בשלווה, בהשלמה, נפרדת ממני, מוקפת במשפחה נפלאה, מטפלת מסורה, בית יפה, נעים, מלא בתמונות של בני משפחה, חפצים ומזכרות מימים טובים. הרגשתי הקלה. תנאים אופטימלים לסיום דרך ארוכה.

הפרידה מעדה נוסכת בי עצב. עצב של פרידה. גם אני כמו ביתה האוהבת והכואבת מירב מרגישה שאיבדתי עוד ייצוג של אמא מיטיבה

כזאת שפגשתי אצל נעמי לפני מספר שנים, גם היא בת 90 ועוד.  אישה חכמה, דעתנית, אצילת נפש, נאחזת בחוזקה באוטונומיה התפקודית שלה, מתעקשת לקבל כמה שפחות עזרה, לא להכביד על הילדים, להמשיך לנהל את ענייני הכספים והבית גם כשכוחותיה אוזלים והמאמץ מתיש.

יגידו חברי המלומדים – "יש כאן העברה נגדית, את מנכסת לך דמות מפצה, תיקון של אמא"

אני מסכימה, אך יותר מכך. המציאות מפגישה אותנו מדי פעם עם דמויות שהן מקור להשראה. כאלה שלמרות ההכרות הקצרה הצליחו לגעת עמוק בנימי נפשינו, לתרום בחוכמתם ובנסיון החיים העשיר שלהם לידע ובעיקר להבנה שלנו. הם כמו הורים מיטיבים וחכמים מלמדים אותנו בנועם עד כמה מורכבים החיים, עד כמה מערכות היחסים הנפלאות הן רב מימדיות ולעיתים טעונות ברגשות מנוגדים. עד כמה המאבק של תלות מול אוטונומיה הוא ציר מרכזי בחיי הזקן הצלול העצמאי ברוחו גם אם לא בגופו, ועד כמה מאתגר ומתסכל להזדקן כשהנפש והראש הם בריאים וצעירים.

עדה עצמה עיניה ונחה על משכבה בשלווה. בני המשפחה מתקשים להיפרד. גם אני "בת משפחה מושאלת, זמנית" מתקשה להיפרד. אך אני יודעת שעדה השאירה "צידה" טובה לדרך והיא תמשיך ותלווה את ילדיה ונכדיה ובאופן שונה אך משמעותי גם אותי, עוד שנים רבות.