שאלה לצוות מכון צמתים:

שמי מיכל, אני בת 76. התאלמנתי לפני  10 חודשים. בעלי ז"ל חלה במחלת אלצהיימר ואני טיפלתי בו רוב הזמן בבתינו , הוא אושפז במחלקה סיעודית רק  3 חודשים לפני מותו.  תמיד הייתי אישה פעילה ואפילו בתקופת מחלתו  למרות הקושי, המשכתי ללכת לחוג התעמלות, צעדתי כל בוקר ועסקתי בקדרות שזה התחביב שלי. אבל בחודשים האחרונים, אני  חסרת אנרגיות, יושבת בבית ולא  עושה שום דבר, לא  נפגשת עם חברות, לא יוצאת לחוגים, אני מפחדת שמשהו איתי לא בסדר וחוששת שכבר לא אוכל להיות אותה אישה כמו פעם. יש לי שלושה ילדים מסורים, אבל אני נפגשת איתם רק בסופי שבוע,  יש לי גם כמה חברות, אבל אני מסתגרת ולא מעוניינת במפגשים שלהן.  האם יש לכם עצה בשבילי?

צוות מכון צמתים משיב:

למיכל שלום, אנו מודים על פנייתך אלינו ומשתתפים בצערך. נשים רבות לאחר התאלמנותן חשות כמוך. אלמנות היא אובדן של אדם שהיה  מלבד בן/זוג  גם שותף לפעילויות שונות. ההתאלמנות מלווה לכן בתחושה של שבר , ריקנות וחוסר תכלית. העובדה שאת, מיכל טיפלת בבעלך במשך שנים אחדות בתקופת מחלתו עשויה להחריף תחושות אלו בגלל אובדן התפקיד הנוסף.  ההסתגלות לחיים ללא בן-זוג אורכת זמן  ולעיתים  מתארות נשים רבות רגשות של עצב, בדידות ואפילו אשמה וכעס. לזה מתלווה פעמים רבות גם  חוסר עניין בעולם החיצוני. יחד עם זאת חשוב להדגיש כי  התגובות לאובדן הן אישיות, וכן משך הזמן הנדרש לאדם כדי לחזור לתפקוד.  

 התופעות שאת מתארת הן טבעיות ונורמליות לחלוטין. הכאב שאת חשה הוא בלתי נמנע  ובוודאי ילווה אותך עוד זמן רב, יחד עם זאת מניסיוננו בליווי  אנשים  בתהליכי פרידה, רוב האנשים מגלים במשך הזמן עניין מחודש בתחביבים וחוזרים בהדרגה לאורח חיים הקודם, חלק מהנשים מדווחות על כוחות נפש חדשים ויכולות התמודדות שלא הכירו בעצמן קודם לכן. כך, או כך, בתקופה הראשונה (שנה עד שנתיים לאחר הפרידה) אפשר ורצוי להיעזר  בילדים, בני משפחה קרובים וחברים. אלו הם מקורות תמיכה רגשית חשובים ביותר, במידה ואת ממשיכה להרגיש  מצוקה, לחץ או חרדה  אפשר להיעזר בייעוץ מקצועי באזור מגורייך.