^{אמא חולה במחלת האלצהיימר}

^{"אור וצל משמשים בערבוביה" !!}

 _{ליאורה בר-טור}

אמא שלי חולה במחלת האלצהיימר. זו נוגסת לאט ובקצב לא מובן בתאי מוחה המזדקן. כמו חיה רעה היא מכרסמת בשקט בפנים בלי סדר והגיון, יוצרת חורים קטנים וגדולים כמו רשת דייגים נושנה ומחוררת שאין לה תקנה.

 אמא זוכרת ולא זוכרת, יודעת ולא יודעת, רגע צלולה ומודעת ורגע נסוגה ומרוחקת. בדרכה האצילית היא בוחרת להתרחק ולהסוות את מצבה המתדרדר.  מסרבת להיפגש עם מכרות משכבר הימים, מסתתרת מחברות איתן שיחקה פעם ברידג' ורמי. לטלפון היא עונה בתשובות קצרות. ממהרת לסיים את השיחה בטוענה שאינה שומעת, רק שלא יתגלה עלבונה. תתגלה עליבותה.

 "נו מה כבר עושה אישה זקנה? היא עונה כשאני שואלת בטלפון  "מה את עושה"?

 "יושבת מול הטלביזיה"  היא פולטת ואחרי שתיקה מביכה ממשיכה,. "נו מה דעתך על מה שקורה?  שואלת שאלה סתמית כללית כזו שטובה לחדשות ולא ממש מגלה ששוב אינה זוכרת "מי נגד מי" שם בעולם החי שבמסך.

 "נו מה יהיה"? היא ממשיכה בניסיון לקשור כמה משפטים לשיחה שפויה, בתקווה שאני אסתום את החורים ואעשה סדר בבלגן הפנימי. אני קולטת ומגיבה. מעדכנת, מספרת, מסדרת חדשות יומיומיות מעניינות ברצף מובן. היא מקשיבה קשב רב, נאחזת במידע, אך כמו טובעת בים של מסרים קטועים ומבולבלים, חוזרת ושואלת אחרי דקה שוב את אותה השאלה.

אמא הערנית הסקרנית, שעד לפני שנה רצתה שאקח אותה לכל הצגה, סרט או קונצרט, מפרפרת בתוך המחלה. רגע מגיחה החוצה ושואלת מתי יש קונצרט? ושוב צוללת לעירפול לא ברור של שיכחה, ביטול עצמי.

עם זאת, בתוך הכאוס המנטלי והרגשי, היא שומרת על כללי הנימוס וההתנהגות שאפיינו אשה אצילה מבית פולני מכובד ותרבותי:

"תודה שהתקשרת!" אני מודה לך שאת דואגת לאמא, תמיד יש לך זמן בשבילי"

 "אני אוהבת אותך"!!

כמה פשוט, כמה נורמלי! אי של שפיות בתוך ים סוער של בלבול, שכחה, חרדה ועצב אין סופי.

קיץ

באשמורת אחרונה של לילה חם ולח, כשבחוץ עלטה, היא קמה מהמיטה, מביטה במראה הגדולה בחדר השינה, מודאגת וחרדה "אני צריכה ללכת למספרה, יש קונצרט היום" היא אומרת לנורה המטפלת הפיליפינית שמתעוררת משנתה ובוהה בה בעיניים דואגות. בפרץ לא מובן של אנרגיה וחיוניות היא מתלבשת וכבר מוכנה לצאת מהבית בדרך למספרה. נורה מנסה לשכנע את אמא שהיום הוא בעצם לילה וצריך לחזור למיטה. המאבק קשה.  החלון הנפתח אל העלטה שבחוץ, השעון המראה על 4 לפנות בוקר, עדויות מוחשיות לטעות נוראה, אינם מספיקים. קשה להניח את דעתה, מתקשה לוותר. היא מתבוננת במראה ונאנחת בקול  "איך אני נראית ?" כמו זקנה משוק הכרמל" היא אומרת לי בטלפון.

 "מה עכשיו רק 4 בבקר? את בטוחה? חשבתי שאחרי הצהרים. יש קונצרט היום?"

 "לא אמא, היה בשבוע שעבר, את זוכרת? ניגנו את החמישית של בטהובן, כל כך נהנית.

 "לא אני שכחתי"  היא ממלמלת במבוכה.

  במצבים אלו היא אומרת לי ורק לי (היחידה שהיא עדיין נותנת בה את מיבטחה)

 "אני לא שווה שום דבר, צריך לזרוק אותי לפח זבל". באין קונצרט, והמספרה סגורה היא חוזרת למיטה, מותשת מהמאבק לחיות לפי השעון הפנימי החדש והמבולבל שלה.

עצב רב עוטף אותה "אני כל כך אומללה" היא אומרת לי בפולנית כשאנחנו נפגשות ביום למחרת.

אמא הפעילה והנמרצת שעד לא מכבר נאחזה בחיים הטובים כמי שזכתה לרגעים אחרונים של חדווה, בורחת היום למיטה. מקום מקלט בטוח מעולם שהופך כל יום זר, מרוחק ומאיים.

 "אמא, קומי יפה בחוץ, צאי קצת לטייל" אני מציעה, מתחננת ואחר כך דורשת. "עוד מעט, אני עייפה" היא עונה ושואלת "איזה יום היום?" .

נורה החייכנית קוראת גם היא "סבתא, קומי, סבתא תתלבשי,,, ואחרי שעה מתקשרת אלי שוב "סבתא לא רוצה לקום"  .. אני מבטיחה לבוא אחר הצהרים לקחת את סבתא לגינה.

****

יד ביד מטיילות שתינו במחוזות ילדותי, שהיום הם מחוזות "ילדותה" המאוחרת.

בתחילת הגינה בקצה הצפוני נמצא הקיוסק של שושנה.  שושנה כבר מזמן איננה.

אמא שואלת "את רוצה גלידה?". 

פעם, לפני המון שנים, אמא הייתה קונה לי גלידה אצל שושנה.

אני נשענת על מעקה האבן של הקיוסק ומביטה פנימה. שושנה כבר מזמן איננה. בדמיוני אני יכולה לראות בבירור את דמותה הקטנה יושבת על כסא בפינה. הבן של שושנה, הילד הקטן, מוכר היום גלידה. הוא ניראה אותו דבר, כאילו כלום לא השתנה. ארבעים שנה. אני משפשפת את עיני ולא מאמינה. הקיוסק לא השתנה. מבנה בטון קטן וחשוך, גדוש קופסאות, בקבוקים, חבילות. אני נזכרת איך קנינו אצל שושנה גרעינים שחורים בחמש אגורות. הילדים של השכונה גדלו, התפזרו לכל עבר. רק הבן של שושנה עדיין מוכר בקיוסק.

הקיוסק לא השתנה אך הגינה הקטנה גדלה והתרחבה. כמו ילדי השכונה גם היא התפתחה.

מאחורי הגינה נבנה מוזיאון תל-אביב ואחריו המשכן לאמנויות.  היום יש גם תיאטרון והגינה הקטנה הפכה למרכז ירוק רחב ידיים ושוקק חיים בלב העיר המזדקנת.

המדשאה גדלה והתפתחה, נבנו שבילים, נוספו ספסלים, מתקני שעשועים ואפילו פסלים סביבתיים. יש אפילו שירותים !.

 לעצים נוספה אדרת צבעונית סגולה ואדומה. הפריחה בשיאה. ניראה שהגינה התקשטה והתהדרה לכבוד מבקריה הרבים.

 בשעות אחר הצהרים של שלהי הקיץ, הגינה הומה ותוססת.

ילדים קטנים בארגז החול, על הנדנדות, בעגלות טיול. על שמיכות בדשא, משפחות.  אמא, אבא כלב ותינוק, סבתא, דודה.  אמא ושני ילדים אוכלים במבה וציפס. סבא משיא תינוקת באופנים קטנים ורודים, כדורים צבעונים, בלונים, צהלות של ילדים, מתערבבות עם נביחות הכלבים.  צחוק מתגלגל של כמה מטפלות פיליפיניות. שלשה צעירים על גלגיליות חולפים ביעף, צעיר עם כלב גדול מדבר בטלפון. המון טלפונים, אין ספור צלצולים.  חיים שלמים מתקיימים בשיחות טלפון בגינה.

הורים צעירים מעשנים בשלוה על הדשא, שקועים בשיחה רצינית,, עיתונים פזורים סביב. ספרים לפעוטות.

בפינת הגן עושים יומולדת לנעם בת השלש. ולא הרחק מארגז החול, בפינה השמאלית המוצלת שני ספסלים.  זקן בכסא גלגלים, זקנה סמוקת לחיים יושבת ליד מטפלת פיליפינית צעירה ושתקנית. שני מטפלים פיליפינים משוחחים בעליצות עם מטפלת פיליפינית חייכנית ולידה זקנה עם מבט קפוא ושפתים קפוצות.

אמא ואני יושבות על הספסל מול ארגז החול בגינת דובנוב. אני אוהבת לשבת עם אמא בגינה. שנים לא ישבתי ככה סתם על ספסל בגינה  באמצע היום.

 אמא ואני בגינת דובנוב, אני ילדה. שתינו ילדות בגן מלא הפתעות, כמו אליס בארץ הפלאות.

אשה קטנה  אמא, לבושה היטב, מטופחת, פניה חיוורות, מכוסות שכבת פודרה. אפילו צבע ירקרק משחה על עפעפיה, להדגיש את עיניה המכווצות והחלולות, אלו שהיו פעם ירוקות, ודהו עם הגיל. עם שיער בלונדיני בתסרוקת נפוחה, היא נראית מוכרת, קרובה, אך גם יותר ויותר זרה.

אני מביטה בה בחיבה רבה, הרבה יותר ממה שחשתי אליה בעבר. גם היא, יותר מאי פעם  אוהבת אותי. גאה בי. היא מביטה בעיניים כלות, אסירת תודה שבאתי לבקר. שלקחתי אותה לגינה.

למה אין לך שרשרת? היא שואלת ומצביעה על צוארי.  אני מתנצלת ומסבירה שוב כמדי כל מפגש:

"נוח לי בלי שרשרת", אך היא אינה מרפה ומוסיפה לפתע, גם החולצה שלך מקומטת, זה לא יפה.

אני שוב הילדה הקטנה, הנזופה, הנבוכה, המתנצלת.

 אמא שלי פולניה אצילית, אלגנטית ומסודרת, אני ילדה מוזנחת ומשלומפרת.

 שתיקה.. ושוב אותה שאלה: למה אין לך שרשרת?

 אני מלטפת את ידיה, מתבוננת בעצב בעור היבש הכהה מכתמי זיקנה, ניראה שלאחרונה השחיר כמעט לגמרי. היא מבחינה במבטי ואומרת לפתע: "את רואה איזה יד יש לי?!".

 מזה שנים  שאינה מסכימה ללבוש חולצה ללא שרוולים ארוכים, מתביישת בידיים המוכתמות.

 אני מחבקת אותה בחום, מנשקת את אצבעות ידיה.

מנסה לתת לה מעט בטחון, מדברת לאט וחוזרת שוב על אותה תשובה לאותה שאלה.

בפעם השלישית, אני מתחכמת, "שכחתי בבית" אני עונה, מקווה שהפעם נוכל לעבור נושא.

"תראי איזה כלב יפה"  אני מצביעה על כלב שחור גדול עם כתמים לבנים שמושך אחריו ילד קטן.

בידו האחת הוא אוחז גלידה ובשנייה את הרצועה של הכלב. 

 לפתע היא מגיחה ממעמקי הדמנציה  מביטה בי ושואלת "איפה הבנות שלך?

אני מסבירה, "דנה בצבא, ענת עובדת במסעדה,  דפנה  עם דניאל". שתיקה..ניראה שהיא מוטרדת ממשהו, אני ממשיכה ושואלת "את יודעת מי זה דניאל?" ומשיבה מבלי לצפות לתשובה, " דניאל זאת הבת של דפנה, הנכדה שלי והנינה שלך".

 אמא מביטה בי במבט מלא פליאה ושואלת "לדפנה יש ילד?"  "כן אמא" אני עונה בסבלנות "לדפנה יש ילדה ושמה דניאל. את סבתא! ואני סבתא!".

היא מחייכת, "את ניראית  ילדה, כל כך צעירה אולי בת 30. בת כמה את?"

"כן אמא,  אני גם ילדה שלך וגם אמא של דפנה וגם סבתא של דניאל. אני גם גדולה וגם קטנה, גם צעירה וגם זקנה".

סתיו

בחוץ מנשבות רוחות של סתיו. הקייץ חלף ביעף, חלפו גם ימי החג.

אמא בבית. מסרבת לצאת החוצה. אחרי נפילה. ההליכה שלה כבדה ולא יציבה.  "את גדלת!" היא בוחנת אותי  במבט משתאה כשאני מגיעה לביקור. ניראה שהמחלה נגסה עוד מנה ואמא מתכווצת, מנמיכה קומה.

הימים חולפים,  אמא מבלה יותר ויותר במיטה. "כואב לי" היא אומרת שוב ושוב, "אני לא יכולה לצאת". האם זה הכאב הפיזי  או כאב הלב? אני תוהה. הגוף נחלש, המוח מתרוקן אך הכבוד והגאווה, עוד שם.  אמא מחליקה לתוך עולם כאוטי מבולבל ומפחיד. 

"תקחי אותי לבית שלי" היא מתחננת בטלפון. "אני פה במחנה היא ממלמלת משפטים לא ברורים וממשיכה בפולנית. "האישה הזאת מכינה פה אוכל לאנשים" היא אומרת בפולנית שנורה לא תבין. נשמעת מפוחדת עד אימה.

"את חייבת לבוא" היא מתחננת בערב הבא. "כבר מאוחר אמא, אני אבוא מחר" .. "לא, מחר יהיה מאוחר, אני לא יודעת מה יהיה איתי". אני מנסה להסביר לה שהיא בבית שלה, היא לא מבינה, אני חסרת אונים, נלחמת בדחף לקום ולנסוע לתל-אביב.

 "אל תדאגי אמא, אני מנסה להרגיע אותה, "יהיה בסדר, אני שומרת עליך".

 ליבי נקרע, אני מסתובבת בבית חסרת מנוחה, אני יודעת כמה היא חרדה.

בלילה אני חולמת שאני בעיר זרה, לבד. אבי יצא עם חברים ונעלם. אני מבוהלת, לא יודעת איך אסתדר. אני מתעוררת שטופת זיעה. במיטה שלי בבית שלי.

*****

הימים דוהרים במנהרת הזמן. המצב בארץ מתוח וקשה. שבוע של פיגועים קשים. צילומים קשים של דם, גופות, אמבולנסים צופרים. אלונקות עם נפגעים. אמא יושבת ובוהה. לא ברור מה נקלט במוחה המתרוקן, אך ניראה שמשהו באוויר העצבני והתוקפני דבק גם בה. היא שוב באי שקט. רוצה ללכת הביתה. בבליל של עברית, פולנית , אנגלית, שפה אלצהיימרית מלאה רגשות והברות שאת משמעותן רק היא מבינה היא מנסה להסביר משהוא,  אך לשווא. אני נוסעת לחו"ל לשבועים.  אמא מברכת אותי בנסיעה טובה. גינוני הנימוס וכללי ההתנהגות עדיין משמרים איזו חזות נעימה. מעין חלון ראוה של חנות יקרה בתהליכי פינוי וסגירה. ריקה ברובה, מונחים עדיין בתוכה מספר פריטים באי סדר, עדות אחרונה למה שהיתה.

יום לאחר שנסעתי, החליטה גם אמא שהיא צריכה ללכת. לצאת מהבית אל מקום אחר שם מחכים לה. שוב היא מתעוררת בשעות הקטנות של הלילה מוכנה ליציאה. מזכירה את אמא שלה, אותי, ובפולנית שוטפת, לא מובנת לחלוטין לנורה, היא מתעקשת ללכת. אני בטלפון רחוקה, חסרת אונים,  מנסה להרגיע אותה, להסביר שאבוא מחר לקחת אותה. "את מבטיחה?" היא שואלת כמו ילדה קטנה, אני מבטיחה.

הרחק מהבית, אני מנסה להנות מהחופשה. העולם מסביב נראה רגוע ויפה כל כך. אני מהלכת בתוך גלוית נוף, נושמת אויר צח, קרירות נעימה על פני. היופי והשלווה שבחוץ מתערבבים  עם הדאגה והמתח שבפנים. אור וצל, שמחה ועצב הם היום חלק בלתי נפרד מחיי.

חורף

קר וגשום בתל אביב. אני חוזרת ומבקרת את אמא בבית שהיה פעם ביתי. חם ונעים בפנים. זכרונות ילדות וגעגועים לעולם שאיננו מציפים אותי. אני משוטטת בין החדרים, מביטה בתמונות ילדות, חושבת על אבא.

אמא ניראית עייפה, רזה. מכנסים וחולצה תלויים על גופה המצטמק ברפיון. מבטה משוטט חסר מנוח. היא לא רגועה.  סערה בחוץ וגם אצל אמא בפנים.

"אני צריכה ללכת הביתה, כבר מאוחר.." היא פונה אלי בעצבנות בשפה הפולנית.

אני מביטה בה חסרת אונים וחושבת שמאז שהבית של כולנו כאן בארץ הפך להיות מקום לא בטוח אולי באמת הבית איננו בית. אני מתקשה להרגיע אותה.

אני מתקשה להרגיע את עצמי.

 אצל אמא זה מאוד מוחשי. הבית הזה הוא לא עוד הבית שלה.

כל יום היא מבקשת ללכת הביתה. שואלת מתי נבוא לקחת אותה. מתבוננת מסביב, מזהה את המקום אך אומרת שזה פעם היה בית שלה. לא ברור לאן היא רוצה ללכת.

כמו ילדה קטנה היא מרגישה אבודה. מחפשת את אמא ואבא שיבואו לקחת אותה.

לפתע היא אומרת לי בפולנית "איפה מצקו ראית אותו בזמן האחרון?"  (אחיה שניספה בשואה) ואחר כך ממשיכה בבליל של פולנית שאני מנסה להבין "איפה אמא שלנו? היא צריכ ה לחזור?

   וכך כמו החיים בחוץ כך גם אצל אמא נמשכות הדרמות הקטנות. כמו דוגית קטנה במים סוערים היא עולה ויורדת בין הגלים.

 פירורי זכרונות טראומטים מציפים אותה. גנבים נכנסים הביתה, ילדים נעלמים.  האם זה הבן הקטן של אחותה שנעלם בשנות המלחמה ומאז מחפשים אותו? או אולי זה הבן של אחותה שושנה עליו שמרה במהלך 18 החדשים כשהסתתרו יחד במרתף ביתו של איכר פולני.

רוחות חזקות מנשבות בחוץ. החיים בארץ ממשיכים להיות קשים.

משברים, פיגועים, טלטלות חברתיות, חוסר בטחון כללי, חוסר יציבות, יאוש.

סערות חזקות, אי שקט, חוסר יציבות, כל אלה אצל  אמא בפנים.

                                                                  ********

מזג האויר השתפר. השמש חזרה והפציעה בין העננים. גם אמא נרגעה.

 אני מגיעה לביקור ב"גן" של אמא.  מרכז יום לחולי אלצהיימר.

בית חד קומתי,  בית מזמין, נעים. אני מחפשת את אמא. בחוץ אני רואה חבורה של מטפלות פיליפיניות יושבות בצל ומשוחחות.  אני נכנסת בחשאי ומציצה. מסתתרת מאחורי העמוד כדי שאמא לא תבחין בי. אני לא רוצה להוציא אותה מהריכוז ומהפעילות הקבוצתית. כעשרים זקנות וזקנים כמו אמא יושבים במעגל, ממש כמו בגן של דניאל בשעת ריכוז. ליאת המרפאה בעיסוק עומדת במרכז מניפה את יד ימין ומציירת עיגול באויר. הזקנים אחריה "עכשיו נצייר את הסיפרה שמונה" היא אומרת בקול רם. אני מתבוננת באמא. מבטה הריק מופנה אל ליאת. עיניה כבויות למחצה, אך היא מקשיבה ומגיבה. מרימה את ידה באטיות ועושה את התנועה באופן מדויק. ליבי מתרחב, אמא עדיין קולטת ומגיבה. אני שמחה וגאה.

 תחושה מוכרת רחוקה של אמא צעירה של ילדה קטנה בגן כשהיא מגלה שהילדה מגיבה, קולטת ומבינה.

אני ממשיכה לעמוד עוד כמה דקות ואז מתרחקת ועוזבת בשקט את המקום. אנחת רווחה נפלטת מפי כשאני נכנסת למכונית ומתניעה. תחושה מוזרה של עצב רב, חמלה והכרת תודה.

אביב

הימים חולפים בקצב מסחרר, גדושי אירועים, חוויות, מפגשים, טרדות, אכזבות וגם שמחות קטנות.

שמחה קטנה בלב יש לי כל עוד אמא יציבה ורגועה.

ניראה שהסערה חלפה והיא נראית שליווה. חיה לה מיום ליום, נודדת בין עולמות.

 לעיתים שוקעת אך שוב צפה ועולה, מחייכת, שקטה.

עם דניאל בת השנתיים אני צועדת לאיטי ברחוב דובנוב בדרך לגינה.

אני מבחינה באמא מרחוק.  דמות קטנה צועדת בצעדים קטנים, גוררת את גופה, אוחזת בנורה, מבטה חלול.

 היא נראית כל כך קטנה, אך כמו תמיד לבושה בקפידה. מכנסים בהירים שתולים על גופה, חולצה לבנה ממשי רך, עם פרחים אדומים. שיערה מטופח. אתמול היתה במספרה, פניה מאופרות. עיניה הכבויות מוארות באור מיוחד כשהיא רואה אותי ואת דניאל.

לאחרונה אני מגיעה כמעט כל שבוע לגינת דובנוב עם דניאל.

 בפניה החייכניות המתוקות ותנועותיה מלאות החיים, הודפת דניאל את הזיקנה והדמנציה. מכניסה רוח של שמחה ואופטימיות במפגש הקשה עם אמא.

אור ניצת בעיניה של אמא כשהיא מבחינה בנו. "מויה דרוגה, מויה כוחנקה, מויה צורקה"  היא ממלמלת בפולנית וממשיכה בעברית " איך הגעת לכאן?"

"אוי כמה יפה שבאת, איזה ילדה טובה !".

מבטה חולף על פני ונעצר בדניאל. "מותק" היא מלטפת את ראשה בחיבה.

אמא דניאל ואני על הסחרחרת בגינה.

אני מבקשת מאמא שתשיר לנו שיר. אני מתחילה " הא הא קוטקי דוה, שרה בולה אובה דוו" , זה מה שאני זוכרת.  אמא ממשיכה אחרי, ממלמלת, קצת מתבלבלת אבל את המנגינה זוכרת, ואת רוב המילים.  דניאל מקשיבה קשב רב. השיר כבר נקלט.

אמא פולטת ומחסלת את מאגר השנים, דניאל קולטת, מפנימה. איזו מחזוריות מדהימה.

אמא ודניאל ממלמלות. אמא אומרת משהוא בשפה לא מובנת. דניאל מדברת בשפה של תינוקות, מובנת רק לה. כמו לאמא יש לה הרבה מחשבות,  אסוציאציות חופשיות פרטיות. שתיהן עסוקות בעצמן...

אני נותנת לדניאל פלח של תפוח קלוף. אמא מסתכלת ומושיטה יד "יש לך בשבילי?". אני נותנת אחד לאמא, אחד לדניאל.

אני יושבת בגינה ולידי שתי תינוקות. אחת יושבת על הספסל, שקטה, עם בטריה מרוקנת, איבדה חדוות חיים, אך נאחזת בהם בחוזקה.  השנייה, מלאת אנרגיה, תאוות חיים, מדלגת בשמחה, מתבוננת בסקרנות, בולעת את העולם בשקיקה.

 שתיהן ניזונות מאהבה. שתיהן נהנות מהמעט.

*******

"אור וצל משמשים בערבוביה" אמרה לי פעם אשה חכמה בת 94, צלולה וחדה כתער.

אור וצל משמשים בערבוביה בחיי הבוגרים.

 אמא  הביקורתית המתלוננת, הדרשנית נעלמה ובמקומה צצה תינוקת זקנה מתוקה. בגוף זקן וחלש עוטפת אותי התינוקת באהבה, פניה מוארות כשאני באה לבקרה, מרבה לאמר לי שוב ושוב כמה אני טובה,  כמה היא אוהבת אותי, כמה אני יפה. משלימה שנים רבות של חסר וגעגוע למילה טובה.

כשדניאל מחייכת אליה, היא שמחה. "הוא מכיר אותי היא אומרת בשמחה. איזה ילד טוב".  היא מתבוננת בי משחקת עם דניאל בארגז החול ואומרת בפולנית "את מאוד אוהבת אותו" ואח"כ ממשיכה "את עסוקה כל הזמן איתו" לא בתלונה, לא בקינאה וכעס, כפי שהייתה מן הסתם מגיבה בעבר, אלא בקבלה והשלמה של אמא טובה. כזו שתמיד ייחלתי שתהיה לי.

אור וצל משמשים בערבוביה אני אומרת לדפנה כשדניאל המתוקה מעירה אותה בלילה.