התמודדות  האוכלוסייה הזקנה בצל הקורונה- האתגר הכפול

"אין זה החכם או החזק יותר ששורד

אלא בעל התגובה הטובה ביותר לשנוי"

צארלס דרווין"

 

 

ד"ר ליאורה ברטור

התכנית לפסיכולוגיה קלינית גרונטולוגית

המרכז האקדמי רופין

 

 

מגיפת הקורונה  תפשה  את  אילנה בת  ה-82.  בעודה מתמודדת עם אבל מורכב, שמכיל את כאב הפרידה מדויד בעלה שנפטר לפני כשנה. האבל בהווה איננו עומד בפני עצמו, אלא מחובר לאובדנים נוספים וארועים טראומטיים מעברה, אותם הוא מציף וביניהם הוא קושר. החל בפטירת אימה בילדות דרך מותו של אחיה במלחמת יום כיפור, והמשך בתאונת דרכים קשה שהייתה מעורבת בה ומשבר שחוותה בנישואיה. הדיכאון פרץ זמן קצר לאחר שקמה מהשבעה. לראשונה בחייה החלה אילנה לעבד את החוויות שחוותה, להתחבר לחלקים קשים של עצמה, להתאבל, להתגעגע פחות לבעלה ויותר לדמויות משמעותיות בעברה. הקורונה והבידוד קטעו את הפגישות השבועיות. עם זום ווטס אפ היא לא מסתדרת והקשר בינינו מתקיים בשיחות טלפון קצרות. קשה לה להאריך בשיחה, אף שהקשר בינה לביני [ל.בט] נמשך כבר כעשר שנים. התחלנו להפגש  זמן קצר לאחר שהפכה למטפלת עיקרית  של בן זוגה, שעבר ארוע מוחי והפך בין לילה לתשוש גוף ונפש. ליוויתי אותה בצמתים הקשים של התמודדותה במשך שמונה שנים מורכבות בהן היא טיפלה במסירות בבעלה החולה, "כלואה" בתפקיד התובעני והמתסכל של טפול באדם מאוד חולה, חיים במחיצת עובד זר, וניהול כל עינייני הבית והעסק המשותף שהיה להם טרם מחלתו. כל זאת, בנוסף להתמודדות שלה עם סכרת קשה. היו לה במהלך השנים מעט הזדמנויות ל"חלונות איוורור" ולמנוחה. המרחב האישי שלה הצטמצם ונשארה לה מעט אנרגיה לדאוג ולטפל בעצמה. בשנתיים האחרונות מאז פטירתו של דויד היא חווה ריקנות ובדידות קשים, למרות היותה מוקפת במשפחה חמה ובחברות טובות.

בתחילת שיחת הטלפון שלנו השבוע היא אמרה לי שהיא מרגישה יחסית בסדר, בעיקר בזכות הטפול התרופתי נוגד הדכאון שהחלה לקחת, אך גם בזכות החיבוק החם שהיא זוכה לו לראשונה מביתה, שהיחסים איתה היו טעוני קונפליקטים ומרוחקים במשך שנים רבות. בנוסף, חברה טובה והשכנים בבניין בו היא מתגוררת דואגים לה יותר מתמיד. ניסיתי במילותי לחזק ולחבק אותה גם אני. המפגש הטלפוני האינטימי שנוצר הציף את אילנה ברגשות היא פרצה בבכי: "אני רק שומעת את הקול שלך והכל עולה לי. גם אם אני לא רואה אותך, אני מרגישה שאת איתי והקול שלך כל כך נעים.. חשבתי שאני כבר יותר טוב אבל אני יודעת שאני סוחבת איתי כל כך הרבה טראומות ...". כך, למרות המגבלות בתקשורת והקטיעה ברצף הטפולי ולמרות התווך הטלפוני, צפים ועולים שברי זכרונות וארועים קשים מהעבר. אלה מעצימים את תחושת הבדידות והחסר.

מגיפת הקורונה פגעה וממשיכה לפגוע ללא הבחנה וממחישה לנו יותר מכל מפגע אקלימי, מלחמה וטרור עד כמה אנו, בני האדם, יכולים להיות פגיעים, חסרי אונים, חסרי ודאות וחסרי שליטה. הטראומה עדיין בעיצומה והיא חסרת גבולות ודימוי מובחן. כל דיון בשלב זה חסר את הפרספקטיבה המתאימה להבנה, לעיבוד ולהסקת מסקנות והוא בגדר מחשבות. מצב אפוקליפטי זה יוצר מציאות חדשה ובלתי נתפשת, הדורשת התמודדות והערכות למציאות חיים שהשתנתה.

מציאות חדשה זאת היא אתגר פסיכולוגי המקביל במידה רבה לאתגר שבהזדקנות המאוחרת . התמודדות עם אובדנים רבים, פרידות כואבות, צמצום בפעילות ובאינטראקציות חברתיות עקב מגבלות בניידות ותחלואה, אלמנות, התמודדות עם הטפול בבן זוג חולה ועוד. אלה האתגרים הניצבים בפני האוכלוסייה הזקנה. אלה הזקנים שבימים טרופים אלה הם מככבים ברשימת קורבנות הקורונה. אלה החשופים יותר, החלשים יותר, הפגיעים יותר.  הם אלה שיש הממליצים לבודד אותם מהחברה, לותר על מעט החיים שעוד נותרו להם לטובת חולים צעירים, לסגור אותם בחדריהם בדיורים המוגנים, ובמקביל לסייע לשורדים שביניהם לקבל תרופות, מזון ושאר שירותים מהקהילה. הגילנות, כמו גם שאר תחלואי החברה המודרנית, צפה ועולה על פני המרחב הציבורי ומעצימה את הגרונטופוביה שמאפיינת את החברה המערבית הפוסט-מודרנית.

הגילנות איננה מבחינה בשונות העצומה בתוך האוכלוסייה הזקנה, הנפרשת על טווח גילים של 40 שנים ויותר שבין 60 ל-100.  מגוון המשתנים שיש לבחון כדי להעריך הזדקנות הוא עצום ותלוי לא רק בגילו הכרונולוגי או במצבו הבריאותי של הפרט, אלא בקשת רחבה של משתנים חברתיים, פסיכולגיים, הסטורים ותרבותיים. כל אחד ותרומתו הייחודית להבנת ההתמודדות של האדם האחד עם זיקנתו ועם אימת הקורונה שלו.

עכשיו, בתקופת הקורונה, המופעים של פגיעות, תחושות חוסר השליטה, חוסר האונים וחוסר הודאות - שאפיינו מאז ומתמיד את החלשים בחברה ובמרחב הטיפולי - הם מנת חלקם של כולנו במידה כזאת או אחרת. אצל כל אחד מאיתנו זהו מפגש קשה בין המציאות החיצונית לבין המציאות הפנימית. במצב זה, החוסן הנפשי והגמישות הנפשית קובעים במידה רבה את היכולת להתמודד עם המציאות המשתנה. היכולת שלנו לגייס משאבים פנימיים תקבע את האופן שבו נחיה עם הבידוד, עם הצמצום במרחב, ועם הפרידות והאובדנים הנלווים אליהם.

הבריאות הנפשית, מוגדרת  בספרות הגרונטולוגית כהתמודדות עם המציאות המשתנה. כיום התמודדות זאת הכרחית לכולנו. זהו תהליך דינמי הנדרש גם מזקנים וגם מצעירים, אבל הזקנים נדרשים להסתדר עם שינויים רבים נוספים: פרישה לגמלאות, פגיעה במצב הבריאות, אבדן בן זוג או בת זוג, הסתגלות לאלמנות, שינוי תנאי המגורים ועוד. כל אלה יוצרים איום של אבדן העצמאות הפיזית והרגשית ואיתם, אובדן הזהות האישית.

רינה בת 72 מתמודדת עם אובדן טראומטי ולא צפוי. פטירתו הפתאומית של בעלה איתן ערב חג הפסח. איתן היה חולה כמה שנים . בשלשת השבועות האחרונים ועד לערב פסח היה מאושפז בבית חולים. בערב החג לפנות בוקר נדם ליבו. את הלוויה ערכו בחוג המשפחה בלבד כשחברים רבים ואוהבים מלווים את איתן למנוחתו האחרונה דרך מסך באמצעות תכנת הזום. חוויה מוזרה, יש אומרים הזויה. היו שלא הצליחו להתחבר, היו שלא סגרו את הרמקול בביתם והפריעו למהלך הלוויה, היו קטיעות בשידור, הקול לא תמיד נשמע אך תחושת העצב הגדול וכאב המשפחה חיברו וקירבו את כולם.

רינה בילתה את ארבעת ימי החג ושישי שבת בביתה לבד עם שניים מילדיה. חברים צלצלו, רינה סרבה לענות לטלפון. את הימים הראשונים לאחר מותו של איתן,  בן זוגה למעלה מ 50 שנה, בילתה ספונה בביתה משתבללת בכאב. הילדים סביבה, מחבקים, מנסים כמו זוג הורים להאכיל ולהשקות אותה.  ללא אפשרות להיות איתה בהמשך הימים כנהוג, שקועה רינה רובה ככולה בכאבה. בשיחת טלפון איתי אמרה שזאת דווקא הזדמנות טובה להיות עם עצמה, להתאבל, וגם לנוח אחרי שלשה שבועות מתישים בבית חולים בהם שהתה לצידו של איתן.כך כמו תמיד מצליחה רינה למצוא בכל מצב גם משהוא טוב ולהתעודד.

חזרתם של ילדיה לביתם עם זאת מציבה עבודה אתגר לא פשוט. רינה אישה עצמאית, בעלת אנרגיות בלתי נידלות, היא הוכיחה במהלך השנים כשאיתן היה חולה כוחות רבים, תושייה, ושליטה מירבית על מצב בריאותו המורכב. היא ניהלה את התיק הרפואי שלו. היא למעשה החזיקה אותו בחיים כשכבר ניראה שאפסו הסיכויים. היום היא לבד, בימים שבהן היא יותר מתמיד זקוקה לתמיכה, לחיבוק, לליווי , היא נאלצת שוב להתמודד לבד. היא ללא ספק תתגבר ותמשיך הלאה, אך כמה עצוב שלא ניתנת לה האפשרות להרפות ולנוח בחיק אוהביה בתחילת מסע האלמנות.

הזדקנות טובה מאופיינת במעורבות בחיים, עניין וחיבור לסביבה. אלה באים לידי בטוי כשהאדם מצליח לקיים אסטרטגיות של בחירה, מיצוי ופיצוי היוצרות מצידן חוויות של משמעות בחיים. יכולות חשובות במיוחד לשם כך כוללות קבלה עצמית, קשר משמעותי, בטחון קיומי, תחושה של אוטונומיה, קיום של מטרות חיים והיכולת להתפתח רגשית. זקנים רבים אינם ערים לכך שיכולות כאלה קיימות אצלם והם נזקקים להן בעיקר במצבי חירום. עידן הקורונה מאפשר גיוס של הרזרבות הלא מנוצלות בימים כתיקונם. אנו רואים איך בני הגיל השלישי לומדים להשתמש בווטסאפ המשפחתי או בזום. אנחנו רואים גם איך הם משכללים ומפתחים מיומנויות בניהול החיים בבית ללא עזרה , העסקה עצמית ועוד.

במישור מופשט יותר אנו רואים יכולות מפתיעות של זקנים לחוות ולבטא משמעות בחיים, לא פעם דווקא במצבי איום ומצוקה. כמו היכולת לעבור ממעגל משמעות אחד – למשל עבודה – למעגל משמעות אחר – כמו משפחה, ומשם למעגלים כמו התבוננות עצמית, תקשורת עם זולתם ועוד.  יכולות אלה עומדות בבסיס ממצאים מחקרים המצביעים על פרדוקס לכאורה: נמצא שהרווחה הנפשית אצל הזקנים ביותר, מגילאי התשעים ואילך, גבוהה למרות אובדנים רבים וירידה במשאבים חיצוניים. יכולות אלה נעשות חיוניות עוד יותר תקופת הקורונה, התובעת מאיתנו להסתגל למציאות חיים משתנה, לא מוכרת, מלחיצה ומגבילה. ממחישה לנו את אתגר ההסתגלות לזיקנה המאפייןלמעשה לאובדנים שונים בזקנה.

בראיונות שקיימו הסטודנטים שלנו עם הוריהם, הסבים והסבתות שלהם נמצא שהאחרונים שומרים ברובם על רווחה נפשית טובה למרות הבידוד, החסר המגע והעדר מפגשים ממשיים. הם יישמו לתקופת הקורונה את מה שנדרש מהם באופן יומיומי כדי להתמודד עם אובדני ההזדקנות. יתר על כן, לצד החסר והסגר התגלו גם רווחים משניים משמעותיים. למשל, סולידריות משפחתית וחברתית המתבטאת בהתקשרות תכופה  של בני משפחה, חברים, שכנים וגורמים שונים בקהילה. כל אלה דואגים לזקנים יותר מאשר בשגרה וגורמים לכך שיותר זקנים מתמיד עטופים היום במעטפת חמה ובטוחה. יתרון נוסף שיש לזקנים לא מעטים היא תחושה של לגיטימציה וקבלה של הקיום הביתי, ללא צורך בתעסוקה או בעבודה. אם טרם הסגר הייתה זאת מציאות מתסכלת שהביאה לתחושת ערך העצמי נמוך ודמוי עצמי שלילי, הרי שהיום, בשותפות הגורל שנוצרה. מציאות זאת היא הנורמה.

אך לא כל הזקנים נהנים מרווחים משניים אלה. חלקם חלשים מאוד או חולים וסובלים מתשישות פיזית וקוגניטיבית המאלצת אותם להיות מרותקים לכיסא או למיטה. אם הם מטופלים על ידי בני זוגם, אז גם אלה נפגעים מבידוד יתר ומחוסר יכולת לצאת ולהתאוורר בחוץ. אם הם מטופלים על ידי עובדים זרים הם עלולים לחוות בעיות תקשורת וחרדה מפני הזרות, גם אם הסעד הפיזי שהם מקבלים הוא טוב.

 

תחושת הבדידות קשה במיוחד אצל אלה שהתאלמנו וחיים לבד, כמהים לקשר אינטימי, למי שהוא לחלוק איתו או איתה את חיי היום יום. תחושת הבדידות יכולה להתגבר גם אצל מי שחי בזוגיות ארוכת שנים, אך הקשר הזוגי אינו מאפשר רוגע ואינטימיות. וזה עלול אף להגביר את תחושת הניכור והבדידות.  

השעות הרבות בבית, בצל האיום המתמשך לחולי ולמוות עשויים גם להציף את האדם הזקן בזכרונות, במחשבות על ארועי חיים שונים בעבר בהם חווה, בתחושות של חוסר אונים, אובדן ונטישה. אלה עלולים לפרוץ את חומת ההגנות אותה הצליח לשמר עד כה.  אפילו אלה שחווים ירידה קוגניטיבית ואינם לחלוטין מודעים למציאות החיצונית יכולים לחוש אי שקט ולחץ המוקרן עליהם מהסביבה, מאלה המטפלים בהם וממסכי הטלויזיה. בתנאים אלה, לכן חשוב שבני המשפחה הצעירים ישמרו על קשר, יתקשרו לעיתים יותר קרובות, ישאלו, יעדכנו, ישתפו ויחזקו,  ויתנו לזקנים במשפחה להרגיש שהם במקום בטוח, שם עבורם, גם אם מרחוק.

פגעי הקורונה במציאות הממשית פוגשים כל אחד מאיתנו עם המציאות הפנימית שלו. אצל אחדים המציאות הפנימית יכולה להיות "קורונה" מתמשכת של מעין כאוס פנימי, אלימות, ונוקשות רגשית. מתקפות על העצמי, תחושות של חוסר אונים, ייאוש, כעס ודכאון נפגשות כאן עם הטלטלה החיצונית. מפגש זה עשוי להרגיע ולהשקיט את הקורונה הפנימית. האוביקטים הרעים בפנים ובחוץ חוברים יחד וההשלכות מקבלות תוקף ממשי. הרע הוא לא רק שלי ובתוכי, הוא של כולם. אצל אחרים ההשפעה יכולה להיות הפוכה. הקורונה יכולה להעצים את תחושת הבדידות, חוסר המשמעות וחוסר התוחלת שבהמשך החיים.

לאור כל זאת חשוב שנזכור שהאוכלוסייה הזקנה איננה עשויה ממיקשה אחת ולכן כדאי שנשאל כל זקן שאנו מכירים מקרוב איך הוא מתמודד ובעיקר איך הוא מרגיש, לא רק פיזית אלא גם נפשית. חשוב שנבוא אל הזקן עם חמלה, כבוד והערכה ליכולתו להתמודד למרות המשאבים המוגבלים ולמרות האיום הגדול. וחשוב גם שלא נשכח לבוא עם חמלה גם לעצמנו. עלינו להתבונן פנימה  ולא רק החוצה, להיות מודעים ללחצים הרגשיים שאנו חווים בתקופה מטלטלת זו, עד יעבור זעם.

במסורת הדיון הפילוסופי-פסיכולוגי ביחסים אנושיים נזקקים לא פעם להצגתו של פרידריך הגל את היחסים בין האדון לעבד. אלה יחסים מאוד אסימטריים, ואף על פי כן, זהותו של האחד כרוכה ותלויה בקיומו והכרתו של השני. ז'אק לאקאן, הפסיכואנליטיקאי הצרפתי, מוסיף ואומר: מול המוות, כולנו עבדים. דבר זה איננו משחרר אותנו מהאתיקה הקיומית אלא דווקא ממקם אותנו בלב ליבה: יכולתנו לדבר כרוכה תמיד בקבלתן של צורות אינסופיות של אחרות. הקורונה היא תזכורת מהדהדת.

 

פורסם בעיתון "דורות"

אפריל 2020