לעבור למקום אחר - מעברי דיור בגיל מבוגר

ד"ר עירית רגב, מכון צמתים

בוא האביב הביא איתו שוב את השחרור לגינתנו. אורח מוכר ורצוי שנהג הפעם בדרך שונה ומטרידה. השחרור הקטן נקש במקורו הצהוב על דלת הזכוכית השקופה של הבית.  הנקישות על דלת הבית נמשכו כשלושה שבועות מידי בוקר. מה גרם לה לציפור להתמיד בהתנהגות חריגה זו? האם השתקפות דמותה בדלת הזכוכית?  מחלה? חוסר התמצאות?   ניסינו לעזור לה בהתמצאות על-ידי תליית שבשבות צבעוניות על הדלת , אך ללא הועיל.

אני חושבת שהבנתי מה  קורה לשחרור הקטן רק לאחר שגם אחת היונים בחצר נחבטה  בדלת הזכוכית. ואז "נפל האסימון".  כחודש לפני כן כרתנו  את פיקוס חדרה. עץ גבוה ורחב למדי אשר גדל שנים רבות בחצר, במקום  המרכזי ביותר, ממש בלב  הגינה.  נאלצנו לכרות את העץ לאחר ששורשיו איימו על צנרת המים והביוב. השורשים אשר דמו יותר לגזעים רחבים ביותר השתרגו מן העץ לכיוון הבית ואילצו אותנו לקבל החלטה על כריתת העץ. 

ההבנה שהעץ הזה היה תמרור מרכזי לציפורי הבר שבחצרנו הבליחה בי, כאמור רק לאחר מספר שבועות. הבנתי מה הייתה משמעותו של העץ הרחב הזה לדיירים הקטנים שלו, אשר בלעדיו איבדו את מצפן להתמצאות המרחבית והסביבתית שלהם. השחרור שלנו, דייר חצר רצוי ואהוב  איבד את השורשים שלו ובהתנהגותו ביטא את הבלבול, המבוכה וחוסר האונים שבאובדנו של העץ המרכזי הזה בחייו.

בסיפור הזה נזכרתי כשהגיעה אלי  שרה, אישה בת 78, רזה וקטנת קומה. היא הגיעה לייעוץ כחודשיים לאחר שעברה למסגרת דיור מוגן. חצי שנה קודם לכך נפטר בעלה. נשואים של חמישים שנה הגיעו באופן פתאומי וטראגי לסיומם.  שרה ומשה בעלה היו בדרכם להצגת תיאטרון כאשר הוא התמוטט  כל ניסיונות הטיפול וההחייאה עלו בתוהו. הוא נפטר לאחר יומיים.

 זמן קצר לאחר מכן, החליטה לעזוב  את הבית בו גרו כארבעים שנה. את הגינה,  החתולה הפרסית היפיפיה, הריהוט והשכונה הותיקה ברמת-גן שכה אהבה. שרה החליטה על המעבר במהירות רבה, היא הרגישה שהבית עם הזיכרונות האצורים בו מעיק עליה ובחרה כדבריה "להתחיל חיים חדשים". בתה וחתנה תמכו בהחלטתה ואף עודדו אותה.  למרות זאת התקשתה להסתגל למקום החדש. היא פנתה לייעוץ, מוטרדת  ממצב הרוח הקודר שלה, מחרדות שהתעוררו פתאום, מההינתקות החברתית שלה, מחוסר הרצון שלה לצאת מהבית ומחוסר עניין שגילתה בפעילויות תרבותיות. "אני מתעוררת מידי בוקר עם מועקה ולא זוכרת היכן אני נמצאת" אמרה בפגישתנו הראשון.  

הפניה שלה, הזכירה לי את השחרור העיקש בחצרי,  מתברר כי ציפורים מתבייתות על עצמים מוכרים בשטח וכך הן שבות תמיד אל  הקן, גם לאחר מסעות הנדודים שלהן. כריתת העץ פגעה ביכולת ההתבייתות של השחרור שלנו .  היתכן כי גם שרה מתקשה להתביית ללא אותם חפצים, אנשים מוכרים ואהובים בסביבתה?   הבית  (או העץ) הוא משכן של מחסה וביטחון. זה המקום האולטימטיבי שבו מצויים האנשים שאני אוהב ואהבתי, זה גם  הבית (או עץ) שאפשר לחזור אליו מדי ערב והוא תמיד תמיד יהיה שם.  במרחב הפנימי של הבית מתרחשת השגרה היומיומית המעניקה לא רק יציבות אלא גם יכולת ניבוי עתידית של שגרת חיינו בעוד שעה-שעתיים ומחרתיים.  שגרת חיים מאפשרת יעילות, נוחות ושמירה על האנרגיה. עם הזמן אנחנו לובשים את המרחב הביתי שלנו  "כמו כפפה  ליד". הריטואליות של פעולות היומיום הופכת כל פעולה  פשוטה או מורכבת, שגרתית או בלתי-שגרתית למובנת מאליה. שם, בטריטוריה הביתית חווה הדייר הותיק בטחון הנובע מה"מפה המנטלית" של הבית אותה מודעות קוגניטיבית ששורטטה במהלך השנים בזיכרונו על  מקום הימצאותם של חפצים שונים בבית ( Rowles et al., 2003).

 מעברי דיור בגיל המבוגר מוכרים בספרות המקצועית כאחד מהשינויים המורכבים עבור החווים אותם (.(Young, 1998  במעבר יש קטיעה של רצף החיים הקודמים. הנוף המוכר משתנה ואיתו אנו נפרדים מהשכנה בדלת ממול, מחנות הספרים השכונתית, מהאחות במרפאה שמכירה את כל סיפורי המשפחה.  לא רק התמצאותן של ציפורים  נפגעת.  "המפה המנטלית" ששורטטה במוחנו במהלך השנים, כמו גם בזיכרונו של השחרור שלנו - מתערערת יום אחד. שוב לא נראה את נוף  האזדרכת נשקף מהחלון ולא נוכל לגשש בקלות בחושך ולמצוא דרכינו לכיוון כוס המים במטבח.    

שרה בחרה לכאורה מרצונה וללא כל כפייה במעבר הדיור, אך למעשה ההחלטה שלה התקבלה כשהייתה במצב  פגיע ורגיש, מיד לאחר מות בעלה. יתר על כן, היא היתה בתקופת של אבל  ופרידה.   והנה ,  ניצבה בפני התמודדות נוספת, הדורשת  כוחות ומשאבים שלא עמדו לרשותה בתקופה זו.  הבית שלה, אותו בחרה לעזוב, עורר בה רגשות לא-פשוטים.  אירוע מותו הפתאומי של בעלה התרחש במרחב הביתי והמפגש היומיומי המחודש עם המקום הותיר אותה חסרת כוחות ומרוקנת.  בדמיונה, עזיבת הבית תביא עמה הקלה ושחרור מהמועקה. שרה לא היתה מודעת לכך שממש בתוך אותו מרחב ביתי  חוותה גם חוויות חיים אחרות מעשירות, מכוננות.  שם נולדו ילדיה.  פה ניצב  הפסנתר עליו נגנה בתה. והנה ממש כאן, נהג בעלה לקרוא לאור המנורה.  חלק מרכזי מזהותה וראיית העצמי שלה נבנתה סביב אירועי משפחה אלו. ועתה – היא  נפרדה ללא הכנה וכמעט ללא מחשבה.   

לגבי רוב האנשים, מעברי דיור בגיל המבוגר הם מעבר חיים דרמטי ורב-משמעות  המלווה בספיקות והתלבטויות עוד טרם קבלת ההחלטה.  אני נפרד ממה שהכרתי והולך לקראת תקופה חדשה. בשלב זה עולות שאלות ותהיות כמו: האם אוכל לשמר את סגנון החיים הקודם שלי?   האם אוכל או נוכל להמשיך ולארח את הילדים והחברים כמקודם? איזה מבין הרהיטים שלי אוכל לקחת איתי למקום החדש? האם אצליח ליצור קשרים חברתיים חדשים?  גם לאחר קבלת ההחלטה ממשיכים  ללוות אותנו ספיקות והתלבטויות: האם החלטתי נכון? האם השינוי הזה יהיה לטובה?

הפרידה  מהסביבה הביתית המוכרת מלווה קשת של רגשות דו-ערכיים. יש החשים עצב, כעס,  בלבול, חרדה  הכרוכים ברצון להיצמד למוכר ולידוע. עבור אלו – הפרידה מכל ספר, אלבום תמונות והכורסא הישנה בחדר העובדה, הוא תהליך של פרידה רגשית כואבת.

אחרים מתרגשים, מצפים בסקרנות לקראת הבאות. עבורם האמירה של "מחר יהיה יום חדש" טומנת בחובה עוררות רגשית חיובית,  והשינוי נתפס כהרפתקה מאתגרת שיש בה סיכוי לשיפור איכות החיים. כל קשת התגובות האלו הן אנושיות ואוניברסליות במצבי שינוי בכל גיל ובכל  שלב במעגל החיים.  יחד עם זאת חשוב להזכיר כי  התגובות הרגשיות האלו מתעצמות  בגיל המבוגר. אחד ההסברים לכך הוא שמספרם הרב יחסית של אירועי החיים הכרוכים בשינוי בגיל המבוגר (פרישה, אלמנות, שינויי גוף וכד') מאיים עם שלמות העצמי (self) בזיקנה.  היצמדות לדברים מוכרים ובטוחים מסייע בשמירה על שלמות העצמי  ומחזקת  את הזהות האישית. לא תמה אם כך, שבגיל זה מתגבר  הצורך בהמשכיות, בשמירה על הקיים, בהיאחזות בעוגני החיים שנותנים משמעות ושומרים על הזהות האישית.  מעבר  למקום מגורים חדש (בית אבות, דיור מוגן, דירה על-יד הילדים) הוא שינוי המאיים על ההמשכיות הזו.  לכאורה אם כך, ההחלטה על מעבר היא  פרדוכסלית. במקום להיאחז במוכר, בידוע, בבטוח, יש הבוחרים לעשות שינוי  משמעותי.  למהלך זה, מתלוות לכן , לא אחת,  תגובות רגשיות עוצמתיות המעידות על הפגיעות בתקופה זו שבה ממילא רבים השינויים.

ככל שהשינוי (המעבר לדיור החדש) נתפס כקשה, בלתי מתאים או שאין לנו בארגז הכלים שלנו כלים מתאימים להתמודדות כך הוא יאיים, יפחיד ויגרור תגובות והתנהגויות בלתי-מותאמות לאדם ולסביבתו.

שרה פנתה לייעוץ בתקופה של בלבול, כעס חרדה. היא חוותה פרידה כפולה, גם מהבעל האהוב שמותו היה פתאומי ולא צפוי וגם מהבית - עוגן של בטחון וחלק בלתי-נפרד מהזהות שלה במשך שנים  רבות. התגובה שלה למעבר  צפויה, אוניברסלית ונורמטיבית לחלוטין.  לעומת זאת ההחלטה  שלה לעבור לדיור המוגן  יתכן והיתה פזיזה מעט. קבלת ההחלטה  במצב פגיע ורגיש מיד לאחר התאלמנות , הייתה מאיץ (קטליזטור) לתגובה רגשית מועצמת. שרה לא עיבדה עדיין את אובדן בעלה.  המשבר שחוותה עלה בעוצמה רבה דווקא משום שלא התאבלה קודם לקבלת ההחלטה על המעבר לדיור המוגן.  במהלכן של השיחות הראשונות, היא ספרה על חייה עם בעלה, חיים אותם חוותה כטובים ומספקים.  תארה חלומות בהם ראתה אותו נוכח בחדר, שמעה את קולו, שוחחה איתו, שאלה שאלות רבות את עצמה (האם דאגה לו מספיק? האם ניתן היה לעשות דבר שיציל את חייו?) והרבתה לבכות.  רק לאחר שלושה חודשים , החלה לסדר  את דירתה החדשה. נראה היה ששרה מתחילה להתמודד עם האלמנות. אך עדיין היה עליה לפסוע בדרך לא פשוטה , בדרכה לביתה החדש במקום זר.

 סיפורה של שרה, אינו סיפור אופייני. רוב האנשים אינם נדרשים להתמודדות מורכבת ודיאלקטית כזו. סיפוריהם האישיים צובעים את חוויית המעבר בצבעים שונים, אישיים וייחודיים. יש המבצעים את המעבר בצעדי ריקוד קלילים, אחרים רואים בזה ריצת מרתון. התגובה האישית הזו קשורה לסגנון האישי והאישיותי שלנו.  איך הגבנו בעבר לשינויים ומעברים? האם יכולנו לראות את חצי הכוס המלאה?  כיצד הסתגלנו למצבים חדשים?

שאלה נוספת חשובה לא פחות - היא ממה אנו נפרדים  ולאן אנו הולכים -  האם תנאי חיינו ישתפרו לאחר המעבר? האם נוכל להנות מחיי תרבות ופעילות חברתית בעוד שעד היום הסתגרנו בשעות הערב בבית?  שינוי המביא איתו שיפור בתנאי החיים יקל על המעבר.

רונית עברה להתגורר בבית דיור מוגן חדש. היא עזבה דירה ישנה, אפלולית,  בקומה שלישית, בבנין ללא מעלית ועברה לדירה חדשה, מוארת בבנין רב-קומות שבו כמובן מעלית.  לדבריה, ההסתגלות שלה היתה כמהירות האור. מיד מהרגע הראשון הרגישה בבית. אחרי שנים בהם חששה לצאת בשעות הערב מביתה. אחרי שנים בהם התקשתה לעלות במדרגות לדירתה. מצאה עצמה חופשייה, מאושרת ופעילה יותר מאי-פעם. 

 אבנר ויפית החליטו בגיל 70 כי הם עוברים לדיור מוגן:  "זכרנו את ההורים של יפית סגורים בדירתם הקטנה, ללא אפשרות לצאת,  מבודדים מחברים ופעילויות וזקוקים לעזרתנו כל יום. החלטנו שלא נהיה במצב הזה" הם מספרים.  " בחרנו דיור המתאים לנו, המאפשר לאבנר להמשיך בהתנדבות שלו ואילו אני גיליתי  חוגים חדשים ונהנית מהבריכה  הנמצאת לא רחוק" אומרת יפית.

מה הקל עליהם את  ההסתגלות ביום שאחרי?

אבנר ויפית סבורים כי תהליך הבחירה שלהם שהיה אוטונומי תרם לקלות היחסית שבה הסתגלו למקום החדש.  ההחלטה העצמאית שלהם נותנת להם תחושה של שליטה בחייהם, סיפוק והנאה. כזוג, המעבר שלהם פשוט וקל יותר. גם מצב הבריאות הטוב יחסית שלהם, האישיות הדינמית והפעילה שלהם,  כל אלו מסייעים לתחושה הטובה במקום החדש.

תכונות אישיות, מצב הבריאות, המצב הכלכלי, ניסיון החיים, התמיכה המשפחתית יכולים לשמש  כמשאבים בעלי ערך אשר מקלים על המעבר ועל ההתמודדות עם השינוי. "מה שעזר לי יותר מכל" , אומר עידן, "היו הביקורים התכופים שערכתי במקום לפני המעבר, הפגישות שלי עם דיירים אחרים  ועם הצוות הסבלני".  מתברר כי ככל שאנחנו יודעים יותר, מכירים טוב יותר את הסביבה החדשה, מתוודעים אליה בהדרגה, כך המעבר פשוט וידידותי יותר. ההכרות עם המקום החדש כוללת גם תכנון החדר, הכנת הריהוט המתאים, מדידת המקום לארון החדש, ובעיקר שיחות על החיים בבית,  על כל אותם פרטים קטנים המרכיבים את פסיפס החיים במקום החדש.... השירותים הניתנים, זמני הארוחות, פעילויות חברתיות.  ככל שההלימה בין הציפיות של הדייר העתידי לבין המציאות במקום, גבוהה יותר, כך תפחתנה האכזבות והמעבר יהיה נעים וקל.  ככל שהסביבה החדשה תתאים לצרכים ולציפיות,  ההסתגלות תהיה מהירה יותר.

תמיכה משפחתית וחברית הוא אחד הנכסים המשמעותיים בשלב  המעבר למקום חדש.  גם לבני המשפחה , לצאצאים (ילדים ונכדים) המעבר הוא שינוי משמעותי.  גם הם נפרדים לעיתים מהבית שלווה אותם כל שנות ילדותם ונעוריהם והיה מקום שבו אצורים זיכרונות מעברם. בבית הזה חוו אהבות ראשונות, אכזבות, כאן מתחת לעץ הזה שיחקו מחבואים ואת ארון הספרים הזה הרכיבו יחד עם אבא. סביב השולחן המשפחתי חגגו את ימי ההולדת. משפחות בהן דיברו בפתיחות על המעבר,  על הפרידה והתחלקו ברגשות של העצב, הכעס, ההתרגשות והציפייה, התמודדו טוב יותר.  כך או כך, עבור אלו שעוברים לבית חדש, תמיכה רגשית ופיזית וביקורים של האנשים הקרובים ביותר היא המשען והמגן בימים של בלבול, פגיעות והעדר אנרגיה.  התמיכה הזו , פרקטית ורגשית כאחד עוסקת ב: מה לוקחים וממה נפרדים, איך מסתדרים עם ההוצאות החודשיות,  האם נרכוש ריהוט חדש?  וגם : האם יהיו לי כאן חברים חדשים? ואני מבולבל ומרגיש מרוקן וחסר כוחות....

ומה קורה ביום שאחרי? כל אחד ומנגינתו .... יש כאלו המגיבים בהתכנסות (כמו בטטות כורסא),  חשים עייפות וממעטים לצאת מהחדר. לניסיונות הצוות והשכנים לשכנעם להשתתף בפעילויות הם מגיבים באפתיה וחוסר עניין. הם מסתגרים בחדר, נראים כמעט מנותקים. ברוב המקרים לאחר תקופה של הסתגלות , ישובו האנרגיות והחיוניות ואנו נוכל לראות אותם משתתפים , ערים ופעילים בהווי המקום.

אחרים מגיבים בעשיית-יתר,  מזכירים את הפרסומת  לסוללות של חברה מסוימת, שבה נראה ארנב/שפן המתרוצץ ללא לאות. הם מרגישים מרחפים, עסוקים כל הזמן, רצים ממקום למקום ולא מרשים לעצמם לנוח לרגע.  לשבת במקום אחד משמעותו עבורם "להרגיש" את המעבר והפרידה. העיסוק הבלתי נלאה הוא דרכם המיוחדת להתמודד. לאלו, יש תגובה מושהית. חלקם לאחר מספר חודשים מספרים על הצער, האובדן והכעס. מספרת פנינה:  בהחלה הרגשתי ברקיע השביעי, הכל היה מושלם. הצוות נפלא, החדר שלי מקסים, הדיירים  קיבלו אותי בחום. רק לאחר כמה חודשים ראיתי גם את החסרונות והתחלתי לכעוס....."

יש הכועסים מלכתחילה. כועסים על עצמם, כועסים על אחרים, מביעים חוסר שביעות רצון כלפי המקום, הצוות השכנים, יש להם תלונות ובקשות בלי סוף.  כועסים על הילדים ועל המשפחה ונראה כי קשה מאוד לרצותם. חלקם מאשימים את עצמם ואת אחרים  ותוהים אם החליטו את ההחלטה הנכונה ומה (או מי) גרם להם לעשות זאת?

ההבדלים האלו הם תוצאה של הפרשנות האישית לאירוע  הייחודי הזה. אלה שמיטיבים להתמודד רואים באירועי חיים אתגר ותופסים עצמם כמי שיוכלו לו – לאירוע.  אחרים רואים עצמם נגררים, נסחפים בזרם ללא כל יכולת שליטה או הכוונה של הדברים, להם מן הסתם, יהיה קשה יותר להעניק משמעות חיובית לשינוי. 

סבלנות וסובלנות הסובבים אותם היא חיונית לליווי שלהם בתהליך הקליטה וההסתגלות. רובם ישובו לשגרת החיים שלהם לאחר תקופה מסוימת.

סיפור מתורת הזן מספר על פילוסוף אנגלי ידוע, מצליח  ורב ידע, אשר הגיע  במסעות חיפושיו אחר ידע חדש לאחר המורים המהוללים של תורת הזן.  הוא פנה אל המורה וביקש ממנו ללמוד ממנו את תורתו. השיב לו המורה:" רואה אתה את כוס המים המונחת לפני? אנא מלא אותה במים מן הקנקן אשר על השולחן". השיב לו הפילוסוף האנגלי בתמיהה: " מורי הגדול, איך אמלא את כוסך והרי היא כבר מלאה לגמרי?" השיב לו המורה: "מלא אותה בכל זאת" מזג הפילוסוף מים לכוס אשר עלתה על גדותיה, המים גלשו ונשפכו על השולחן.... אז הסביר המורה לפילוסוף: כדי ללמוד את  התורה החדשה, עליך לפנות מקום, להיפרד מהידע שאגרת ואצרת בתוכך... רק אז תוכל למצוא מקום חדש ופנוי להכיל בו את התורה החדשה.

חוכמת הפרידה היא חלק של שינוי ומעבר.  התבונה בלאפשר לתהליך הפרידה להתרחש. לא להיבהל מתחושות, חוויות והתנהגויות לא מוכרות ולא שכיחות.  להיפרד מהבית , מהסביבה המוכרת משגרת היומיום, מכל מה שידענו והכרנו. אם נוכל להיפרד, נפנה מקום ללמידה החדשה. נוכל ללמוד ליהנות מדברים חדשים, להתפתח, לגדול ולצמוח. בצד הפרידה יש פוטנציאל לשינוי וצמיחה פנימיים. אבל ראשון ראשון ואחרון אחרון, קודם עלינו להיפרד.....

סוף דבר. לאחר שלושה שבועות, הפסיק השחרור הקטן  להקיש  בחלון. לעיתים ראיתי אותו מנקר בדשא. לפני ימים אחדים ראיתי אותו מקנן על עץ אחר בחצרנו. חיים חדשים החלו.

שרה, עברה תקופה לא פשוטה. לאחר מספר חודשים של שיחות איתה, עם בתה  וחתנה נראה היה ששרה מתרגלת בהדרגה לביתה החדש. הבת והחתן הבינו כי היא זקוקה לתמיכה וליווי והרבו  בביקורים.  בשלב מאוחר יותר,   ובשיתוף העובדת הסוציאלית  וצוות העובדים במקום, היא החלה להשתתף בפעילויות חברתיות. לבסוף יכלה לבטא הנאה מפעילויות חדשות כמו טיול שהשתתפה בו..

עבור רוב האנשים  המעבר  לדיור חדש, עם כל הקושי הכרוך בו, יסתיים בהסתגלות חיובית. יתר כל-כן,  חלקם מגלים שהמעבר הצמיח בהם כוחות חדשים. יש המרגישים שנפתח חלון הזדמנויות להיכרויות ופעילויות חדשות. עבור חלקם התהליך ימשך שבועות אחדים, לאחרים זה יארך ת זמן רב יותר.  דרך חדשה נפתחת ואיתה גם סיכוי להתחדשות, לצמיחה אישית ולאיכות חיים טובה.

Rowles, G.D., Oswald, F. & Hunter, E.G. (2003). Interior living environment in old age.  Annual Review of Gerontology and Geriatrics. (23), 167-194.                  

Young, H.M. (1998). Moving to congregate housing: The last chosen home. Journal of Aging Studies, 12 (2), 149-165.