הנאמנות הכפולה של הזיכרון  -  בין תיעוד לסיפור

ניצה אייל, פסיכולוגית וחוקרת זיקנה, מכון צמתים

רשומון הוא אחד השערים בחומה העתיקה של העיר קיוטו ביפן. על שמו נקרא ספרו של הסופר היפני אקוטגווה ריונסקה, ששימש מקור לסרט המופת של הבמאי אקירה קורסאווה. בספר מתארים שישה אנשים את זיכרונותיהם ממעשה פשע: חוטב עצים, נזיר נודד, שוטר, השודד טג'ומרו , האישה ובעלה טקהירו, שהוא הנרצח, וסיפורו מסופר מפיה של מדיום. השישה מעידים בפני קצין משטרה בכיר, וכל אחד מהם מוסר גרסה שונה. זיכרון אחר. אנו שומעים את עדותם ותוהים: מי מהם בודה דברים מליבו ומי מדייק? מדוע הזיכרונות שונים זה מזה? האם הזיכרון מייצג את המציאות או את הסיפור האישי?

הזיכרון כמתעד מציאות

הגדרות שונות ורבות לזיכרון, בין הנפוצות שבהן מצויה זו הרואה בזיכרון תהליך בעל שלושה שלבים: רכישת מידע, אחסונו במאגרים שונים ושליפתו בשעת הצורך. בעקבות הגדרה זו ניתן לדמות את הזיכרון לספרייה אין-סופית המכילה ייצוגים רבים ושונים של המציאות, הממתינים, כמו ספרים על המדף, לזמן שבו יידרשו. בעזרת התכנים המצויים במאגרי הזיכרון אנו מסוגלים לזהות אדם ולכנות אותו בשמו, לדבר במילים המתאימות ובסדר הנכון, ללמוד מקצוע, לרכוש מומחיות, להפעיל טכנולוגיות, לנהוג ולרקוד. למלא כל תפקיד בחיינו, החל מהבסיסי ועד למורכב ביותר.

אולם הדימוי הפיוטי של הזיכרון כספרייה הוא מטעה. ההצלחה של הזיכרון בייצוג המציאות היא חלקית בלבד. לא כל מה שהעיניים רואות והאוזניים שומעות יישמר בזיכרון. גורמים שונים כמו רגשות האדם, מצב בריאותו, מידת הריכוז והקשב שלו, הידע הקודם המצוי במאגרים, סוג המידע או האירוע, מאפייני המצב והסביבה, ועוד רבים נוספים, משפיעים וקובעים מה ייקלט ומה יישמר במאגרי הזיכרון. ובניגוד לספרים הנחים על המדפים בספריה או בארכיון ואינם משתנים עם חלוף הזמן, הרי שהזיכרונות, גם לאחר שנוצרו ואוחסנו במאגרי הזיכרון השונים, נראה שאינם קופאים על מקומם אלא עוברים שינוי ועיצוב במרוצת הימים והשנים. 

ואם לא די בשינויים אלה, מתעד הזיכרון לפעמים מציאות מדומה. מאחסן במאגריו  זיכרונות שכלל לא התרחשו. אלה הם זיכרונות מושאלים מאנשים אחרים או זיכרונות מדומים שנוצרו בעקבות מצבים שבהם קיים מחסור במידע, נמסר מידע סותר או נמסר מידע כוזב מדמות משמעותית וסמכותית. מאימא, מהחוקר במשטרה, מהפסיכולוג המטפל, מהמהפנט. וראו זה פלא, נוצר לו זיכרון. עבור האדם זהו זיכרון של אירוע ממשי שהוא התנסה בו או שהיה עד להתרחשותו. בעלי זיכרונות מדומים עשויים לעלות לדוכן העדים ולהישבע בתום לב ובאמונה שלמה על אמיתות זיכרונם. היו או לא היו.

מילת הקסם של המאבטח העומד בפתח הכניסה אל מאגרי הזיכרון היא: רלוונטיות. אני זוכר לא את מה שהיה אלא את מה שרלוונטי עבורי, מה שחשוב ומשמעותי עבורי. כך מורכבים הזיכרונות לאו דווקא מפיסות של מציאות אלא מפיסות של משמעות, והם אינם יכולים להימדד במידות אמת או שקר, נכון או לא נכון. 

הזיכרון כמספר סיפור

התייחסות אל הזיכרון כאל תהליך של רכישה, אחסון ושליפה, מחמיצה את אחת המהויות המרכזיות ביותר שלו. הזיכרון אינו רק קופסה שבה אנו מניחים למשמרת חומרים שונים, כמו אירועים שחווינו או ידע שרכשנו, אלא מנגנון חכם ורגיש של בניית הזהות. לאורך החיים אנו נעזרים בזיכרונות, בדרך בררנית ואישית, כדי לבנות בעזרתם את סיפור החיים האישי. מי אנחנו? מה מגדיר אותנו? האם אנו שורדים, פגועים, לוחמים, קורבנות, מתמודדים. איננו בנויים מסכום האירועים שהתנסינו בהם, אלא מהזיכרונות שיש לנו מאירועים אלה, מהסיפור שאנו טווים ומספרים.

כך מתגייס הזיכרון כדי לחזק את הגיבור של הסיפור, וכמו פוליאנה, הילדה האופטימית מספר הילדים, הרואה רק את הטוב בכל דבר בחייה, גם הזיכרון מיטיב עימנו וצובע את אירועי העבר בצבעים רכים, נוסטלגיים ויפים מכפי שהתרחשו באמת (כמובן כל עוד איננו סובלים מדיכאון או פסימיים מטבענו). לפי ממצאי מחקרים אנו זוכרים את עצמנו כתלמידים טובים יותר מכפי שהיינו, כמרימים תרומה נדיבה בהרבה מכפי שתרמנו באמת, כבעלי הישגים בעבודה יותר מכפי שהישגנו, וכמובן, כאלה המקבלים את ההחלטות במשפחה. אך לפעמים החיזוק של הדימוי העצמי נעשה בדיוק בכיוון ההפוך, אנו נוטים להגזים בקשיים שאיתם התמודדנו או מתארים את עצמנו בעבר בצורה לא מחמיאה. ואם התגברנו או השתפרנו הרי שאנו מוצלחים במיוחד.

תיקון הזיכרונות נעשה בעזרת מנגנונים חכמים ומתוחכמים ותפקידו לחזק את התחושה שאנו אהובים, מצליחים ובעלי ערך. הזיכרון, בדרכו שלו "מתעד" את העצמי.  

הנאמנות הכפולה של הזיכרון

הזיכרון נע ונד בין שתי נאמנויות אלו: תיעוד המציאות וטווית סיפור החיים. הוא צריך לשמור אמונים גם לעולם האובייקטיבי וגם לעולם הפרטי. גם לדיוק וגם להטיה האגוצנטרית. גם לעבר וגם להווה. גם לקביעות וגם לשינוי. איך עושים זאת? איך חיים בתוך קונפליקט מתמיד? מתמרנים. קצת לפה וקצת לשם - בזהירות רבה. קונפליקט זה גולש גם לשאלת הקשר עם המציאות ולמידת העיוות שהזיכרון יכול להרשות לעצמו.

הזיכרון כסוכן כפול נע גם בין זמנים. תיעוד המציאות וסיפור החיים נמצאים במחוזות זמן שונים. התיעוד נמצא במחוזות העבר והסיפור מתגלגל מהעבר אל מחוזות ההווה והעתיד. כיווני התנועה בתיעוד ובסיפור הם שונים. בתיעוד אנו נעים מההווה אל העבר, ואילו בסיפור אנו נעים מהעבר אל ההווה. תפקיד התיעוד לשמר במדויק את העבר. תפקיד הסיפור לתמוך בהווה ולקדם את העתיד. תמיכה כזאת דורשת הטיה ושינוי של העבר.

לא עמד במבחן  - הזיכרון בזמן טראומה

במצבים טראומטיים מתקשה הזיכרון למלא את תפקידו, מתרחשת פגיעה גם ביכולת שלו לקלוט ולייצג את האירועים וגם במילוי התפקיד של תמיכה בדימוי העצמי. הזיכרונות מאירועים טראומטיים אמנם נאמנים, במרבית המקרים, לאירוע או למצב, אך המבנה שלהם מקוטע, כמו בתמונת פסיפס שחסרים בה חלקים, והחלקים המצויים עומדים כל אחד בפני עצמו. בזמן האירוע הטראומטי עשוי להתרחש נתק בין ההתנהגות לרגשות שמאפשר לתפקד ביעילות, אך מותיר את הזיכרונות מנותקים אלו מאלו. לרוב, אלו הם זיכרונות שכוללים תיאורים מלאי חיים ומפורטים של תחושות; כאבים, הבזקים של אור, ריחות, רעשים ותחושות מגע. שב ועולה מראה להבות האש, ריח העשן וקולות הצעקות והבכי. בניגוד למבנה של זיכרונות רגילים, זיכרונות מאירועים טראומטיים הם צרובים, קבועים ונוקשים. חוזרים על עצמם, מסרבים להתעצב וכופים את העבר על ההווה ועל העתיד. ומה עם הגיבורים בסיפור ועם הסוף הטוב? בזיכרונות מאירועים טראומטיים הגיבורים אינם גיבורים אלא קורבנות, ולזיכרונות אין סוף. הם מעגליים, שבים ומציפים, שבים ועולים.   

אחת המטרות המרכזיות של טיפול באנשים שעברו אירוע טראומטי ונושאים עימם מערכת מנופצת של זיכרונות ושל דימוי עצמי היא איחוי השברים המרכיבים את הזיכרונות מהאירוע הטראומטי, ובניית סיפור בעל מובן ומשמעות שבו נפגשים האירועים והרגשות, העבר וההווה, הכללי והפרטי.  המטפלים בנפגעי טראומה לוקחים על עצמם את תפקידיו הכפולים של הזיכרון ומסייעים לאדם להתחבר למציאות, לארגן מחדש את סיפור חייו, לשלב בין החלקים הפזורים של התמונה המנופצת, לצקת בה תוכן ומשמעות, ולמסגר אותה. רצוי בעזרת פוליאנה, הילדה האופטימית. ולא נשכח כי גם כאשר אין בידינו למנוע התרחשות של אסונות בחיינו, עדיין נשמרת לנו זכות הסיפור האישי, הפרשנות הפרטית ומתן המשמעות.  

ועל כך כתב הסופר הקולומביאני הידוע, חתן פרס נובל, גבריאל גרסיה מארקס, בפתח דבר לספרו האוטוביוגרפי "לחיות כדי לספר":

"החיים אינם מה שחיית, אלא מה שאתה זוכר והאופן שאתה זוכר אותם כדי לספרם".

גירסה ראשונה של מאמר זה הופיעה בעיתון "בנוגע לרגש" (גיליון 11, אפריל 2010) של עמותת נט"ל.