שאלה:
שמי אפרת ואני עובדת סוציאלית בדיור מוגן. בשיחות עם הדיירים אני שומעת מהם פעמים רבות תלונות על קשיים בזיכרון, בעיקר לגבי שכחת שמות מוכרים, קשיים בלימוד דברים חדשים וחיפושים מתמידים אחרי המשקפיים או המפתחות האבודים. כיצד עלי להגיב? והאם ייתכן שתופעות אלה הן מהסימנים הראשונים של מחלת אלצהיימר?
תשובה:
לאפרת שלום, אחד הפחדים העיקריים של אנשים בזיקנתם הוא הפחד מפני השינויים הצפויים בזיכרון, בכישורי הלמידה וביכולת להחליט באופן עצמאי. תפקודים אלה לא רק מאפשרים לאדם המבוגר לתפקד מתוך שיקול דעת וללא תלות באחרים, אלא גם שומרים על הזהות הייחודית שלו ומגוננים על תחושת הערך. לכן החשש משינוי לרעה בתפקודים אלה או מפגיעה בהם הוא כה גדול.
התלונות על הקשיים בזיכרון אותן תיארת מצויות בתחום השינויים התקינים בתפקודי הזיכרון המתרחשים עם הגיל. שינויים אלה מופיעים בגיל שונה ובקצב שונה אצל כל אדם ואדם, והן מתבטאים בעיקר בתיפקודים הדורשים ריכוז, רכישת מידע חדש ובתיפקודים מורכבים תחת הגבלת זמן. השונות בין האנשים היא רבה ולכן כה חשוב להתייחס לכל אדם בפני עצמו ולא בהכללה. נפגוש בני 50 עם תחושה של ירידה בזיכרון ובני 90 עם זיכרון טוב ובהיר ומחשבה צלולה.
לפונים אליך אני מציעה להסביר כי הקשיים בזכירה שעליהם הם מתלוננים הם חלק מתהליכים ושינויים תקינים בזיכרון המתרחשים עם הגיל. אך אם הפונה מוטרד ביותר, מתלונן על שינויים בזיכרון המתרחשים בקצב מהיר והמפריעים בצורה משמעותית לתיפקוד, מן הראוי להפנותו לבדיקה כללית אצל רופא המשפחה, ובעקבותיה לבדיקה נוירולוגית לשלילת תהליכים פתולוגיים. לכל האחרים אני מציעה לשמור על היכולות של הזיכרון ושל החשיבה באמצעות פעילות שיש בה משום אתגר, מאמץ וחידוש: למידה בקורסים, משחקי ברידג' ושח, פתרון תשבצים וחידות חשיבה, קריאת ספרים, כתיבת סיפור החיים והתכתבות בדואר אלקטרוני עם משפחה וחברים. בנוסף, הייתי ממליצה לבנות את סביבות החיים (דירה, חדר, מקום עבודה) של הדיירים כסביבות התומכות בזיכרון: שימוש בעזרים טכניים (כמו שעון מעורר וקופסה ללקיחת תרופות) קביעת מקומות קבועים להנחת חפצים והיעזרות ברשימות לסידורים ולקניות.
השינויים בזיכרון עם הגיל אינם אמורים להביא לפגיעה בתפקוד היומיומי, וניתן בעזרת המשכיות של פעילות קוגניטיבית, לשמור על הזיכרון ועל תחושות של ערך ושליטה.