לעבור או לא לעבור – זאת השאלה...
דיאלוג זוגי בארוחת הבוקר לגבי מעבר לדיור מוגן
עירית רגב
"יפצוק", פנה אלי בוקר אחד, אישי היקר, עת אכלנו את ארוחת הבוקר שלנו, ישובים בגינה הקטנה תחת קורות העץ העבות של סככת הפסיפלורה שלנו. "מה דעתך שנעבור לדיור מוגן?"
נשאתי אליו עיניים תמהות מצידו השני של השולחן: "דיור מוגן? ומהיכן צץ הרעיון הזה בראשך פתאום?"
"אני כבר מזמן חושב על זה, ועכשיו כששמעתי ששוש ואריה עברו לכפר צבעונים, מתחשק לי גם כן.... חשבתי שאולי נקפוץ פעם לבקר אותם ולראות את המקום..."
כשיוסקה מנסח את הדברים כך, כבדרך אגב, כאילו אין מדובר במעבר הכי דרמטי בחיינו, בהחלטה שמשמעותה העתקת הרים וגבעות, אני יודעת שהדברים מתנגנים במוחו כבר זמן רב....
"נו, והגינה מה איתה?? " אני עונה שלא לגמרי לעניין ומתבוננת בשזירי כובע הנזיר הכתמתמים המשתרעים לצידנו, ביונים המנקרות מים מקערת הנחושת המסולסלת שליד....
"גם שם יש גינה, וחוץ מזה, תסתכלי סביב,,, מתי פעם אחרונה עבדנו בגינה? מתי שתלנו, עישבנו?"
"זה לא משנה" – עניתי בכעס. "זו בכל זאת הגינה שלנו", קרקור העורבים נותן הד מחזק לדברי....
"תראי" ניסה יוסקה שוב, תוך כדי בחישה בכוס התה שלפניו וצקצוק שפתיים "אנחנו לא נהיים צעירים יותר, את אומנם יפה בדיוק כמו ביום שבו פגשתי אותך", ניסה להעלות חיוך על שפתי, " אבל מי יודע מה ילד יום....."
נו, ביטלתי את דבריו בתנועת יד, "ברור שלא נהיים צעירים יותר, אבל כמו יין טוב, אנחנו משתבחים"
"באמת?" אמר אישי האהוב" שכחת מה קרה לפני חודשיים כששכבת במיטה ולא יכולת להכין לעצמך כוס תה...ומה יקרה אם אני לא אהיה כאן יותר כדי להכין לך?"
"אתה עוזב אותי?" שאלתי בחיוך. "אתה יודע שאני הולכת אחריך במדבר, ואין לי שום כוונות להישאר, אם אתה הולך, אני לא נשארת לבד, וגם אל תשכח שיש לנו צאצאים שיחיו, שיכולים לעזור מידי פעם..."
"אמא אחת יכולה לגדל 10 ילדים והם לא יוכלו לגדל אמא אחת", ענה לי בנחת, וגם אומרים בשפת העם "כגודל הציפיות כך גודל האכזבות" מוטב לא תצפי להרבה. וחוץ מזה יש להם כל כך הרבה עניינים משלהם, עבודה וילדים ,, את רוצה ליפול עליהם למעמסה?"
"מה פתאום " אני עונה מבוהלת.... " אבל אני לא עוזבת את הבית שלי, תסתכל ותיזכר, לכל חפץ יש סיפור. את הכורסא הזו אתה בנית בעצמך, את השעון הזה מצאנו בשוק הפשפשים בלונדון, כל תמונה וכל חפץ הם שלנו, של חיינו.... כאן תלינו את הנדנדה הראשונה כשיואב נולד, בפינה הזו נערכה מסיבת בת המצווה של נעהל"ה..." ומה עם הספרים שלנו? ואלבומי התמונות?
"נקח איתנו כל מה שנוכל", אומר יוסקה "ממילא יום אחר נצטרך להיפרד, אז אולי מוטב מוקדם מאשר מאוחר". הרצינות שלו מפתיעה אותי כל-כך. מה קרה לו שהוא להוט כל-כך לעזוב את הבית?? דאגה קלה מתגנבת אט אט לליבי (הוא לא מרגיש טוב... אחרת לא היה מדבר כך....)
"יוסקה, אתה בסדר? מרגיש טוב?"
"כן – כן,, הכל בסדר , אבל הכל גם לא בסדר... אני עייף יותר, קשה לי יותר לעשות דברים, יהיה לנו קל ונוח יותר לעבור לדירה קטנה יותר ולדעת שאפשר לבקש שישילחו מישהו לתקן... שכחת שלהחליף נורה מטבח, נאלצנו לקרוא ליואבי שיגיע....".
"יוסקה", אני מתחננת, "אנחנו עדיין מארחים את הילדים והנכדים בבית ה זה. אפילו בפסח האחרון, חגגנו את ליל הסדר כאן, אני מרגישה שזה הבית שלי, זאת הממלכה שלי, אני עוד יכולה ומסוגלת לארח גם 20 איש..... לא רוצה להרגיש זקנה, בין כל הזקנים שם....."
"נו," אומר יוסקה "אפילו עצים חסונים מזדקנים".....
"לא אני! אני מרגישה כמו בת 40-50 מכסימום...."
"ספורי סבתא", מגחך יוסקה קלות "את לא באמת מאמינה לזה. בלילות את כבר לא ישנה טוב, בחורף האחרון היית חולה למעלה מחודש, כואבת לך היד, ובמדרגות קשה לך לדלג, הבדיקות האחרונות הראו על ...."
"טוב טוב, אני עונה בקוצר רוח, אבל כאן יש לנו את האחות ציפה, וד"ר כהן, הם מכירים אותנו כבר שנים, הסניף של קופ"ח נעים וביתי, היחס אישי, כשאני יוצאת מהבית, כל אחד מכיר אותי, כולם זוכרים שהייתי הגננת של כל הילדים בסביבה, במרכול השכונתי מודיעים לי שמגיעות העוגיות שאנחנו אוהבים, יוסקה, באמת, איך נוותר על כל זה? "
"נו טוב, אומר יוסקה, זה נכון, אבל גם האחות ציפה וגם ד"ר כהן, פורשים תיכף מהעבודה.... יש להם לחיים קצב וזרימה משלהם, את יודעת, הכל משתנה, גם השכונה שלנו מתבגרת,,,, וחוץ מזה" –שולף יוסקה את השפן מהכובע, "את יודעת שיש שם בריכה? וגם הילדים והנכדים מוזמנים לשם? "
אני לא ממהרת לוותר, סוף סוף אין כמו הבית, גם יוסקה נראה נחוש מתמיד, גם אם יפסיד בקרב, הוא לא יוותר על המערכה כולה, אני יודעת זאת, בבטחון ובהבנה שנוסכים 50 שנות נישואין והכרות עמוקה שמאחוריה.
כוסות התה שלפנינו מרוקנות.
"בסדר", אני אומרת לבסוף, "נלך לראות, אבל רק לראות" אני מוסיפה," בלי החלטות והתחייבויות...."