ד"ר ליאורה בר-טור- כתבה לעיתון דורות
בת 100 מרגישה בת 25- פרדוקס בני המאה
בחודש אוגוסט בעיצומו של הקייץ החם
והלח חגגה רינה את יום הולדת ה-100. חגיגה רבת
משתתפים ורב גילית הכינו לה בתה
ונכדתה. הבית קושט בבלונים ובלון עם המספר 100 התנוסס ברוב הדר. גם עוגה בצורת
חפיסת קלפים עם המספר 100 . חגגו איתה הנינים הנכדים, הילדים ומספר חברות צעירות
ממנה בשנים מהשכונה וממשחקי הקלפים.
רינה זקופת קומה, יפה, חייכנית,
הסתובבה מלווה במטפלת חביבה שאחזה בה כדי שלא תיפול ולו רק מתוך התרגשות ואושר.
דיברו בשיבחה באהבה ובהערצה בני משפחתה- ארבעה דורות. ניראה היה בבירור שהיא מוקפת
באהבה וגם נותנת. היא עצמה הודתה בהתרגשות והבטיחה להמשיך ולהיות כאן עוד שנים
רבות. "אני אוהבת אותכם ואוהבת את החיים" אמרה. וכששאלתי אותה באותו ערב
אחרי שכולם ללא יוצא מן הכלל התייחסו לפער העצום בין המראה שלה לגיל הכרונולוגי,
בת כמה היא מרגישה, ענתה ללא היסוס "בת 25"!
תחושת העצמי הצעיר בן ה 25 היא מפתיעה
ולרגע נתפסת כלא הגיונית. אך גם התיפקוד של בת ה-100 הוא יוצא דופן ומעורר
התפעלות. היא קוראת כל בוקר עיתון, מבשלת כל שבוע לביתה בת ה- 75 ומשפחתה. מכינה
להם קופסאות אוכל לכל השבוע, עוברת באדיקות על חשבונות הבנק והתשלומים באינטרנט,
מתכתבת עם משפחתה בחו"ל במיילים, יוצאת לצעידה קצרה ולקניות, משחקת פעמיים
בשבוע קלפים עם חברות צעירות. עד לפני כשנה עוד שיחקה ברידג אך בת הזוג שלה חלתה
ונפטרה, עוקבת אחר הנעשה בארץ ובחו"ל וזוכרת בעל פה מספרי טלפון רבים.
איך חיים עם פער כזה גדול בין הגיל,
הגוף הזקן והעצמי הצעיר? ללא ספק משימה פסיכולוגית מורכבת ומאתגרת במיוחד.ואולי זה
הסוד לחיים ארוכים וטובים בנוסף כמובן לגנטיקה.
בת 89 מתחילה טפול פסיכולוגי
ההכרות שלנו החלה לפני למעלה מעשר
שנים. רינה הייתה אז בת 89, גיל מכובד שבו
ספק אם פונים לטפול פסיכולוגי ובדרך כלל הילדים הם אלה שפונים כדי לקבל יעוץ או
תמיכה לגבי הורה זקן שכזה. נכדתה של רינה היא
זאת ששידכה בינינו. היא הייתה בתחילת שנות ה 40 לחייה ובטיפול פסיכולוגי עקב משבר
אמצע החיים. כמי שהייתה מאוד מחוברת לסבתה, חשבה הנכדה שגם סבתא שלה שחווה במקביל
משבר זיקנה עקב נפילה, יכולה להנות מליווי פסיכולוגי למרות גילה המופלג.
אני מודה ומתוודה שכשהתחלתי את המפגשים
עם רינה, לא האמנתי שנישאר בקשר הדוק כל כך הרבה זמן. שבויה גם אני, למרות שנים רבות של נסיון,
בהנחות מוטעות שהקשר יהיה קצר וזמני. סיבת הפנייה הייתה כאמור משבר שחוותה רינה בעקבות
נפילה עקב איבוד שווי משקל שגרמה למגבלות בתנועה, וחייבה אותה להיעזר בהליכון בבית
וכמובן בחוץ ובהמשך, לחיים עם מטפלת
סיעודית. בגיל 89 החלה רינה לפתח חרדות מנפילה,
ובעיקר מיציאה מהבית. כמי שניהלה אורח חיים עצמאי ויצאה כל יום לקניות, סידורים
ואפילו פעם בשבוע להתנדבות בבית חולים, חוותה רינה את המגבלה והתלות כ"סוף
העולם"!
במפגש
הראשון איתה התרשמתי מאישה נאה מטופחת, נראית צעירה לגילה, דעתנית, מדברת בבטחון ועם מודעות למצוקה שהיא
חווה יחד עם התנגדות נמרצת לותר על העצמאות התיפקודית שלה ועל הפרטיות. הצורך לקבל
עזרה וליווי מעבר למעט עזרה שהייתה לה עד לנפילה, היה עבורה בלתי נסבל . הצעתי לה
אז טפול קצר ממוקד במשבר הנפילה על פי עקרונות הטפול הרציונלי-אמוטיבי להתמודדות
עם אתגרי ההזדקנות Ellis
& Velten, 1998)
) כדי להתמודד עם תחושות ה"סוף העולם", בלתי אפשרי, אני
מוכרחה להיות עצמאית" שהיו חלק ממחשבות אוטומטיות לא ראציונליות’ גם אם מובנות ומתאימות למציאות. ההצעה שלי כללה
מספר מפגשים ללמוד אסטרטגיות והפרכת מחשבות שליליות ולא יותר .
רינה עם זאת חשבה אחרת, העמידה אותי על טעותי בבחירת מתכונת
ה"טפול" ואפילו כעסה עלי. בשלב
מסוים אף הטיחה בי שאני רוצה להיפטר ממנה. היא, הרגישה שכל החיים עוד לפניה כניראה
ורצתה טיפול הרבה יותר מעמיק שכלל הרבה מעבר ל"טפול במשבר" . מהר מאוד
החלה רינה ל"נהל" וללמד אותי מה מתאים לה. מאז עברנו תהליך מרתק ביחד שבו העמידה אותי
במבחנים רבים, לא חסכה משבטה ונזפה בי כשלא גיליתי רגישות והבנה לקשייה. וכך במהלך
הזמן והקשר שנוצר ביננו למדתי להכיר אותה ולדעת איך נכון להתנהל מולה. ואני מתכוונת להתנהלות ולא לטיפול כי ניראה לי שנכון
והולם יותר בקשר הטפולי הוא לא "לטפל" אלא "ללוות, לתמוך, לסייע
לאדם הזקן כמו הצעיר, להתנהל נכון וטוב יותר עם המגבלות ולהתמודד ביעילות המירבית
עם קשיים שנקרים בדרכו. בעיקר לימדה אותי רינה להקשיב לרצונות ולצרכים שלה. לקרוא
אותה ולהבין, במקום לחפש הסברים מדעיים בעוד מאמר או ספר בפסיכולוגיה של זיקנה.
שימשתי עבורה לסירוגין אמא, בת, חברה, בן זוג, ופסיכולוגית מומחית. עברנו שלבי
חיים שונים, חלקם עצובים וכואבים, רצופי געגועים, אכזבות, תסכולים, כעסים. רינה
הרבתה לשתף בחלומות מאוד מורכבים שהקיפו בעיקר את שנות ילדותה ונעוריה. במפגשים הייתה רינה לסרוגין מבוגרת וחכמה
ולסירוגין ילדה, אישה צעירה, חסרת גיל.
מה לימדה אותי אישה בעשור העשירי של חייה?
להבין את משמעות המונח "עצמי חסר
גיל" . היתרון העצום של הנפש המשוחררת מכבלי הגיל והגוף אך גם מתקשה מאוד לקבל את הזיקנה והמציאות המשתנה. קיים הרי פער גדול בין העצמי והמצב
המנטלי המצוין שלך לבין המצב הגופני והבריאות. תסכימו איתי שכל אישה דעתנית ועצמאית תרגיש חרדה
כשהיא מאבדת את תחושת הבטחון והצורך הטבעי בעצמאות ובשליטה.
רינה לימדה אותי להבין כמה קשה להשלים
עם הצורך להיעזר בהליכון. הרבה מעבר לזה, להשלים עם העובדה שבשלב מסוים בחיים אנחנו
תלויים באחרים ולכן אין ברירה וחייבים לחיות עם
מטפלת סעודית בבית. על פי רוב אישה צעירה, זרה, מתרבות זרה. אתגרים לא
פשוטים שרבים לא מבינים אותם
שלנהל מטפלת סיעודית זרה שגרה איתך
בבית 24 שעות זאת אמנות שדורשת סובלנות, סבלנות וחוכמת חיים.
להבין שאשה נשארת תמיד אישה שרוצה
להראות טוב. שגם אישה בגיל 90 + לא אוהבת
את הקמטים שלה למרות שהיא זכתה בהם ביושר, חשוב להתלבש יפה, לסדר את השיער.
שמה שבאמת חשוב זה הקשר המשפחתי.
היחסים הטובים עם הילדים הנכדים הנינים, וגם כמובן הכלה, והחתן
שאמא נשארת תמיד אמא והיא דואגת גם
כשהילדים שלה כבר מזמן לא ילדים ובעצמם הורים וסבים.
שלהמשיך להיות משמעותית אפשר גם בגיל
מופלג ולכן אפשר להיעזר אבל גם לתת ולעזור. להמשיך להאכיל את בני המשפחה באוכל טעים, בדברי חוכמה, בעיצה טובה ואפילו
בעיסוי קל לנכדים מדי פעם.
שלא נפרדים לעולם מאנשים משמעותיים
בחיים. שגם בגיל מופלג אנחנו ממשיכים להיות עסוקים ביחסים עם אמא, אבא, אחים, בעל. דמויות שמילאו תפקיד חשוב בחיים שלנו וממשיכים
ללוות ולעיתים להטריד אותנו.
שחברות לקלפים גם הן חשובות וגם איתן
אפשר לפעמים להתוכח ואפילו לריב. והכי קשה כשחברה לקלפים מתחילה להיות מבולבלת ואי
אפשר להמשיך לשחק איתה.
שחשוב לנהל את העניינים האישיים כל עוד
אפשר. חשוב לעבור על חשבונות הבנק ולבדוק שאין טעויות, ויש כאלה.
שחשוב לאכול אוכל בריא. רינה ניסתה
ללמד אותי (ללא הצלחה יתרה) איך מבשלים קציצות ופשטידה וגפילטה פיש ולביבות וגם
עוגה, תחום שהיא מצטיינת בו ומזינה
בנדיבות רבה את המשפחה שלה באופן ממשי.
לסכום, רינה הוכיחה וחיזקה מה שידעתי בתאוריה שהמפתח להזדקנות מוצלחת היא הבריאות הנפשית הרבה
יותר מאשר הבריאות הפיזית. היא אחת מאלה ברי המזל
שלמרות הגיל הכרונולוגי ובעיקר הגוף המזדקן, הנפש ממשיכה להיות צעירה, סקרנית, אוהבת את
החיים ובעיקר הראש ממשיך לתפקד טוב
אין ספק שרינה שייכת לאותו "זן
מיוחד". קבוצה של זקנים חסרי מנוח, פעילים, צלולים, שלמרות גילם המופלג
ובריאותם הפיזית הרופפת הם מעורבים מאוד בחיים, מחוברים למציאות המשפחתית,
החברתית, הפוליטית, קוראים עיתון (זה כבר קצת נדיר, אבל אם מקבלים בחינם אז למה
לא) ואפילו אינם מהססים לפנות לטפול
פסיכולוגי. היא אמנם שייכת לאלה המייצגים
את הלפיד בראש המחנה.. אך לאור המהפכה הדמוגרפית
יתווספו בקרוב עוד רבים אחרים כמותך,
שיזדקקו לתמיכה, ולקשר משמעותי עם פסיכולוג.
נראה שהמפתח
של רינה לחיים טובים, כמו גם של של בני מאה נוספים שמצליחים לשמר בריאות נפשית
ותפקודית טובה הוא מעבר לגנטיקה ולתמיכה היא גישה חיובית, אופטימיות. האם המפתח
שלה תואם מפתחות אחרים של בני מאה שהצליחו לשרוד פיזית, קוגניטיבית ורגשית תוך כדי
תפקוד תקין?.
חידת
ההישרדות ופרדוקס בני המאה
דניאלה ג'ופ ועמיתיה
(Jopp, et al.,2016) מצאו לכך אישוש במחקר על בני 100 ויותר. ג'ופ מכנה את הפער הבלתי מובן בין
המצב הגופני והמצב הרגשי - "פרדוקס הרווחה הנפשית Well-being
paradox . פרדוקס המבטא את חוסר ההלימה בין המצב
הפיסי הירוד של בני המאה לבין הרווחה הנפשית שלהם. במחקר הראשון על בני מאה שערכה בגרמניה (Jopp, 2006) הופתעה ג'ופ משביעות הרצון והאושר של בני המאה למרות שעברו בחייהם אובדנים
רבים וקשיים. ב 2010 החלה בארצות הברית מחקר על למעלה ממאה נבדקים מחציתם בני 95-100
ומחצית 100 ומעלה. ג'ופ מצאה שלמרות השונות הגדולה בין בני המאה במין בגזע,
ברקע הסוציואקונומי יש להם ארבע חוזקות
פסיכולוגיות: תחושה של משמעות. הרגשה שהם משמעותיים ותורמים במשהוא למישהוא (בן
זוג, משפחה). יש לחלקם גם מטרות בנוסף, כולם רוצים לחיות. אינם מהססים לדבר על
המוות ומוכנים לו אך עדיין נהנים מהחיים ואוהבים אותם. כך גם רינה שכשאושפזה בבית
חולים בגיל 98 הכריזה "אני לא רוצה למות. אני אוהבת את החיים ורוצה לחגוג יום
הולדת 100" . שבוע אחרי חגיגת המאה,
כשבאתי לבקרה ונתתי לה לקרוא את המאמר ולקבל את אישורה, אמרה לי בחיוך: "אני
יודעת שלא נישאר לי הרבה זמן לחיות, אבל אני לא חושבת על זה. אני שמחה כל יום
שעובר." הרצון לחיות מתקשר למפתח נוסף חשוב לחייהם הארוכים וזה היותם עצמאיים
בתפקוד ובמשימות שהם מציבים לעצמם למרות מגבלות הגוף. כך רינה ממשיכה לבשל עבור
בני משפחה, לנהל את הכספים שלה לבד, לתאם בקורים אצל רופאים ולנהל את המטפלת
הסיעודית שלה.
המפתח הרביעי
הוא הנטייה לאופטימיות. בני מאה בעלי רווחה נפשית גבוהה הם מעורבים בחיים, עסוקים
ואינם חוששים מהעתיד הקרוב. למרות שבריאות ומצב כלכלי נחשבים למרכיבים חשובים
לאיכות חיים, הם למדו להתמודד ולהשלים עם
העובדה שבריאותם היא רופפת ברובה ורבים סובלים ממחלות כרוניות. בניגוד לצעירים הם
לכן אינם סובלים. הגישה שלהם לחיים היא זאת שמשפיעה ולא המציאות האוביקטיבית.
המרכיב הגנטי הוא כמובן מפתח נוסף וחשוב להישרדותם של בני המאה.
מחקרים
נוספים שנעשו על בני מאה ובכלל על זיקנה מוצלחת במקומות אחרים בעולם כמו אוקינאווה ביפן
שבה אחוז בני המאה הגבוה בעולם, בריאותם היא הטובה ביותר, מתוכם כ 20% עצמאים
פיזית וקוגניטיבית ולהם סכויים טובים להגיע לגיל 105. (כ 85 % מתוכם נשים ) . וכן מחקרים
על בני מאה ויותר בפורטוגל וגרמניה, חיזקו
והדגישו בעיקר את העובדה שלסביבה שבתוכה מזדקן האדם תפקיד חשוב. סביבה
תומכת בעיקר של בני משפחה שנותנת לו מקום בטוח, שמאפשרת לו להמשיך להרגיש שהוא לא
לבד וגם שהוא משמעותי, בנוסף לתזונה נכונה, אקלים וגנטיקה (Boerner
et al., 2016; Ribeiro et al., 2016; Willcox, 2017)
(Perls & Hutter-Silver, 1999) באחד המחקרים החשובים שנעשו על בני מאה בניו אינגלנד כבר לפני כ
20 שנה, העבירו שאלונים מפורטים סוציו אקונומים, מבחנים רפואיים, ונאורו
פסיכולוגים. השאלה שנשאלה היא מה הסוד של בני מאה. הממצאים הראו שונות גדולה בין
בני המאה במוצא במצב כלכלי, בבריאות וברקע חברתי. כמו במחקרים מאוחרים יותר, הרוב היו נשים, אך
דוקא מעט הגברים (כ 15%) היו במצב קוגניטיבי טוב יותר.
את
ממצאי המחקר סכמו החוקרים בראשי תיבות של המילה הזדקנות
A.G.I.N.G
Attitude’ Genes, Interest, Nutrition, Get rid of stress
כלומר,
המפתח הראשון הוא גישה חיובית, אופטימית,
"קלילה יותר" לחיים, רוח לחימה , הומור וסירוב להתייחס לגיל כאל מגבלה. השני-
גנטיקה, ממצאים ביולוגים שונים מראים זאת ולרובם גם בני משפחה שחיו או חיים חיים
ארוכים במיוחד. השלישי- עניין כל שהוא שנותן משמעות וממלא את הזמן, הרביעי- תזונה
בריאה, דלה בקלוריות, לא בהכרח מסוג מסויים, והחמישי- סוג מסDavidsonוים
של שריון רגשי, היכולת להדוף לחצים. עוד נמצא כי
בני המאה הם ראליים,יודעים לקבל עזרה וגם להציב
גבולות. הם מסתגלים בקלות לסביבה חדשה, כמו מסגרת סיעודית, בלא להילחם ובלא לשקוע
בדיכאון. הם בוחרים את הפתרון האפקטיבי ביותר בעבורם.
נראה כי בני
המאה הגיעו לשלב התשיעי בהתפתחות, שבו כבר אין קונפליקטים וניגודים כי אם שלווה
עמוקה. הם אינם עסוקים בעבר אלא ממשיכים לחיות את ההווה, ואף שהם מוכנים למוות, הם
עדיין מעורבים בהווה. אריקסון (Erikson,
1984) דן בשלב השמיני, אך מאחר שהוא לא חקר אנשים
בגיל זיקנה מופלגת, נראה שיש מקום להציע שבני המאה שרויים בשלב התשיעי והקרוב
ביותר להשלמה של מעגל החיים (בר-טור, 2005). בראיון שנתנה
גואן אריקסון אשתו של אריק אריקסון בשנת 1995, בגיל 92, היא מתייחסת לשלב
התשיעי שבעלה היה מפתח לו זכה להגיע לגיל
מופלג. היא מתארת את מעגל החיים כאריג ואת השלב התשיעי כאריג שצבעיו דהו והוא
ניראה אפור אך הוא יכול עדיין להיות חזק. כשהאריג ארוג מסיבים טובים וארוג היטב
החוזק נשמר. בשלב זה אומרת ג'ואן אריקסון בראיון, האדם יכול לבחון את חייו
בפרספקטיבה הפוכה לדיכוטומיה המוצעת במודל. כלומר לחוש – חוסר אמון מול אמון, אשמה מול יוזמה,
בלבול בזהות מול זהות וכד. כל הקונפליקטים והאתגרים נחווים מחדש בזיקנה המאוחרת ומהווים
אתגר גדול. חכמה ותחושת אינטגרציה לפי נסיונה אינם בהכרח מה שמאפיין את הזקנים ביותר ולכן טוענת גואן ניראה שאם
אריקסון היה זוכה לחוות שלב זה הוא היה בוחן אותם באופן שונה והרבה פחות אידיאלי (Davidson, 1995)
לרינה
שחצתה בבריאות טובה יחסית את קו המאה, יש
עם זאת את כל המפתחות המוצעים במחקרים לזיקנה מופלגת מוצלחת. היא מקפידה על תזונה בריאה, אוכל ביתי טרי,
שומרת על עניין ומשמעות במעורבות מלאה בחיים ובחיי משפחתה, בתרומתה בבישולים ובמתן
עצות טובות לנכדיה ולניניה. היא מתעקשת על עצמאותה האופטימלית, מרבה להשתמש בהומור
ומגלה יכולת מופלאה בהווה, יותר מאשר בצעירותה, להסתכל על הטוב ולהעריך אותו בחייה : משפחה חמה ותומכת והיותה עדיין כל כך משמעותית
ואהובה.
כיום
חיים בעולם כחצי מיליון בני 100 ויותר, יותר מפי ארבע ממה שחיו ב 1990 והתחזית ל
2050 היא שיהיו כ 3.7 מיליון .
מעניין
איך יראו חייהם של בני מאה ויותר בשנת 2050. נקווה שאחוז בני המאה שיזכו לאיכות
חיים טובה בזיקנה מופלגת יטפס דרמטית יחד עם מספרם בחברה.
מקורות
בר-טור, ל. (2005). הטיפול בזיקנה המופלגת- זקן
זקן, מה יש לו בחייו (עמ' 229-262) בתוך בר-טור, ל. האתגר שבהזדקנות: בריאות נפשית, הערכה
וטיפול. ירושלים: הוצאת אש"ל.
Davidson Films, Inc. (1993). On old age I: A conversation with Joan Erikson
at 90. https://www.youtube.com/watch?v=00DUXNQLAjQ
Davidson Films, Inc. (1995). ) On old age II : Conversations with Joan Erikson
at 92. https://www.youtube.com/watch?v=158CneVeJkk
Ellis, A., & Velten, E. (1998). Optimal aging: Get over getting
older. Chicago and La Salle, Illinois.
Erikson, E. H. (1984). Reflections on the last stage. Psychoanalytic
Study of the Child, 39, 155-167.
Jopp, D.S. & Rott, C. (2006). Adaptation in very old age: Exploring the role
of resources, beliefs, and attitudes for centenarians' happiness.
Psychology and Aging, Vol 21(2),
266-280
Jopp, D.S., Boerner, K.,
Cimarolli, V., Hicks, S.,Mirpuri, S., Paggi, S.,Cavanagh, A., & Kennedy, E. (2016) Challenges
Experienced at Age 100: Findings From the Fordham Centenarian Study, Journal
of Aging & Social Policy, 28:3, 187-207, DOI: 10.1080/08959420.2016.1163652
Perls, T. T., & Hutter-Silver,
M. (1999). Living to 100: Lessons in
living to your maximum potential age. New York: Basic Books
Kathrin Boerner,
Daniela S. Jopp, Min-Kyung S. Park & Christoph Rott (2016) Whom
Do Centenarians Rely on for Support? Findings From the Second Heidelberg
Centenarian Study. Journal of Aging & Social Policy, 28:3, 165-186, DOI: 10.1080/08959420.2016.1160708
Ribeiro, O., Araújo, L/.
Teixeira, L., Duarte, N., Brandão, D., Martin, I., & Paúl, C. (2016) Health
Status, Living Arrangements, and Service Use at 100: Findings from the Oporto
Centenarian Study. Journal of Aging & Social Policy, 28:3, 148-164, DOI: 10.1080/08959420.2016.1165582
Willcox, B.J., Craig,
D/, & Suzuki, M. (2017). Demographic,
phenotypic, and genetic characteristics of centenarians in Okinawa and Japan:
Part 1—centenarians in Okinawa. Mechanisms
of Ageing and Development,
165, B, 75-79. https://doi.org/10.1016/j.mad.2016.11.001
•