שאלה לצוות מכון צמתים:

לפני מספר חודשים חליתי בסוכרת ומאז שום דבר לא מעניין אותי, אני עסוקה רק בדיאטות וכדורים ונדמה לי שהחיים נגמרו. אבל אני יודעת שיש אנשים שמגיבים אחרת, לחברה טובה שלי יש סוכרת מספר שנים והיא אינה יושבת בבית כמוני, היא ממשיכה את החיים, שומעת הרצאות, הולכת לשעורי התעמלות וגם התנדבה לעזור לילדים מוגבלים. מדוע אני מגיבה כך והיא אחרת? הרי שתינו נמצאות באותו מצב? (מירה, בת 68)

תשובה מצוות צמתים:

 למירה שלום, כל אדם שונה מחברו, ואנשים שונים מגיבים בצורה אחרת לאירועים דומים בחיים. לחברתך הטובה אישיות שונה משלך, תפיסת עולם אחרת וגם יכולות גופניות ונפשיות שונות. לכן, אנו מציעים שלא תשווי את עצמך אליה. נקודת ההשוואה שלך צריכה להיות את עצמך. כלומר, לבדוק עם עצמך (או עם איש מקצוע) מה משמעות המחלה עבורך והסיבות לשינוי הגדול שהתרחש בחייך. שינוי שכזה עשוי להיות קשור לתופעות הגופניות של המחלה ולצורך להסתגל לאורח חיים חדש אך גם לרגשות החרדה ואובדן השליטה העשויים להתעורר בעקבותיה.

כולנו נחשפים במהלך החיים לאירועים קשים וללחצים שונים, אך יש אנשים שהם יותר "עמידים" מאחרים למצבי לחץ. אחד הדברים המסייעים לאנשים ה"עמידים" במצבים כאלה, כמו במצב של מחלה כרונית, היא ההבנה שיש דברים שאינם ניתנים לשינוי. לכן הם מגייסים את הכוחות שלהם ומפנים אותם לכיוונים שניתנים לשליטה ולשיפור, ומשתדלים שלא לעסוק בדברים השליליים שאינם ניתנים לשינוי. אנשים אלה משתמשים במילה "למרות". הם אינם אומרים "בגלל" המחלה אנחנו מוגבלים, חלשים, תלויים באחרים, אלא אומרים "למרות" המחלה אנחנו מסוגלים ללמוד, לעזור לאחרים ואפילו ליהנות מהחיים.

לכן, מירה, נסי להחליף את המשקפיים שבהם את מסתכלת על המחלה שלך ועל עצמך. נסי לומר לעצמך "למרות" מחלת הסוכרת החיים נמשכים ואני מסוגלת ויכולה לעשות דברים, ואולי גם לעזור לאחרים הזקוקים לך. ועוד הצעה: התייחסי לעצמך כאל אדם עם מחלה, ולא כאל אדם חולה. יש בך כל כך הרבה יכולות, תכונות ורגשות שאינם חלק ממחלת הסוכרת. תקשיבי אליהם ותטפחי אותם.

בהצלחה.