זר פרחים

מתי ביקשנו סליחה לאחרונה? מתי הענקנו סליחה לאחרונה?

דרוש אומץ לבקש סליחה, דרושה נדיבות כדי להעניק אותה.

סיפור מהחיים: בבית-ספר באירלנד ביקשה מורה מתלמידיה לחשוב על אדם שהם לא סלחו לו. ואז ביקשה מהם לקחת תפוח אדמה שייצג את האדם הזה, ולהכניס אותו לשקית. התלמידים נשאו איתם את השקית עם תפוח האדמה במשך שבוע ימים לכל מקום – למגרש המשחקים, לכיתה, הביתה ולמיטה בשעות הלילה. ככל שעברו הימים החלו תפוחי האדמה להירקב, להעלות ריח רע והיו למטען מעיק ומאוס.

כך המחישה המורה לתלמידים עד כמה מכביד ומיותר לשאת רגשות שליליים, כעסים ומועקות, וגם שריחם אינו טוב במיוחד.

עדיף להגיש זר פרחים.

*

במקרה, ואני שבה ותוהה על המקריות, כשכתבתי את התמונה הזאת קראתי את הספר ולפתע, מלאך, שכתב הסופר הפרואני חיימה ביילי. הוא מספר על מסע של בן שאינו סולח אל אביו הגוסס. ידידות מיוחדת הנרקמת בין הבן לבין עוזרת הבית שלו, אישה פשוטה וחכמה, מובילה אותו לראייה מחודשת של הקשרים עם אביו. התחלתי לקרוא את הספר ולא הפסקתי עד שסיימתי אותו. בפתח הספר ציטוט של אוסקר ויילד: "בתחילה הילדים אוהבים את הוריהם; כעבור זמן הם שופטים אותם; ולעיתים רחוקות, אולי לעולם לא, הם סולחים להם".

פגשתי אנשים רבים, צעירים ומבוגרים, שאינם סולחים להוריהם. ולא רק להורים. במשך שנים ארוכות, ולפעמים לכל חייהם, אנשים מקובעים ומבוצרים בעלבון ובכעס. הוא פגע בי... הם מספרים בכאב חי וצורב, היא עזבה אותי... תתעוררו, אני רוצה לצעוק, אתם חיים בעבר. הפגיעה הייתה אז, העלבון היה אז, החיים הם כאן ועכשיו. סלחו לו. סלחו לה.

רק בשנים האחרונות משכה הסליחה את תשומת הלב של הפסיכולוגים, אך מרבית הדתות והגישות הפילוסופיות גילו אותה לפני אלפי שנים. חלקן מתמקדות בצורך של האדם לבקש ולקבל סליחה מיישות עליונה ואילו אחרות מדגישות את הסליחה בין אדם לחברו. ביהדות, שלא כמו בנצרות, ביום כיפור אנו זכאים לקבל מחילה מאלוהים רק על חטאים שחטאנו כלפיו. על חטאינו ופגיעותינו באנשים עלינו לבקש את סליחתם. בנצרות, הסליחה היא אחת ממצוות הדת הבסיסיות, אדם חייב לטפח את רגש הסליחה לזולת. כמו כן, על המאמין הנוצרי לקיים את טקס הווידוי על מנת לקבל עונש ומחילה. באסלאם נחשב אללה למקור הסליחה ואחד מ-99 שמותיו הוא "הסולח".

בחיי היומיום בקשת הסליחה הפכה למטבע לשון שגורה.  סליחה, אפשר לעבור? סליחה, אתה מוכן לחזור על מה שאמרת? סליחה, איך מגיעים לרחוב בלפור? תבקש מיד סליחה מעדו, כועסת אימא במגרש המשחקים, מה פתאום חטפת לו את הבלון? זה הבלון שלו! מיד, אבל מיד, תחזיר לו את הבלון ותבקש סליחה. רועי בן ארבע, עם פנים של מלאך וחיוך ממזרי, מתעקש, אבל אימא כועסת ואינה מוותרת, תחזיר מיד ותבקש סליחה. רועי ניגש לעדו, מושיט לו את הבלון בחוסר רצון ואומר בפה קמוץ –  סליחה.

זו לא באמת סליחה, אומרים המומחים, מי שמבקש סליחה יודע שעשה טעות, שפגע באדם אחר ואולי הכאיב לו מאוד. בכוונה או לא בכוונה, זו כבר שאלה אחרת. ידיעה זו מלווה ברגשות עמוקים של צער ושל חרטה, של בושה ושל אשמה.

במרבית המקרים סליחה היא עניין זוגי. יש מי שמבקש סליחה ויש מי שסולח, ואינני יודעת למי קשה יותר. בקשת סליחה משמעותה הודאה שאכן טעינו ושגינו, גרמנו נזק והכאבנו. הענקת סליחה היא תהליך נפשי שבו נרגעים הכעסים שחשנו כלפי אדם אחר על פגיעה בנו. היא דורשת ויתור גדול. ויתור על עלבון ועל כבוד. דרוש אומץ כדי לבקש סליחה, כוח כדי לסלוח.

המפגש בין מי שמבקש סליחה לבין מי שסולח אינו קל ואינו מובן מאליו. האחד פגע והאחר נפגע. כל אחד מהם מגיב בצורה שונה ולשניהם דרוש זמן עד שיגליד הפצע ולוּ במידה שתאפשר סליחה. לפעמים כהרף עין, ולפעמים זמן חיים. יש מי שמתבצר בכאב, יש מי שכועס ושומר טינה, ויש מי שכועס ועד מהרה נרגע ומתפייס.

ולפעמים כשאנחנו רוצים להתפייס, לבקש סליחה, כבר אין ממי. אני חושבת על אמי. ביום השנה למותה ביקרתי אותה. האותיות השחורות שעל קברה דהו והאפירו. גם שערי. לפתע פרצתי בבכי מר, בלי מעצור, בלי שליטה. אני מרגישה אשמה. כל כך אשמה. שלא הבנתי מה עובר עליך, שלא הקשבתי לדברים שאמרת וגם לאלה שלא אמרת, שהייתי קצרת רוח כלפייך, שהיו לי אנשים חשובים ממך, שלא חיבקתי אותך מספיק. שלא נפרדנו. פנייך החיוורות והמיוסרות לנגד עיני. אינך עונה. אין מי שיסלח לי.

*

שני מסלולים להענקת סליחה: סליחה לאחרים וסליחה לעצמנו. ואינני יודעת איזה מהם קשה יותר. שניהם. אמי אינה יכולה לסלוח לי. זה הזמן לסלוח לעצמי. לקבל את חוסר המושלמות שלי, את קוצר הראייה, את הטעויות שעשיתי, את ההחמצות שהחמצתי. להסכים: זו אני. לא לכעוס, לא לפגוע, לא להתבצר במה שהיה. כן ללמוד מהכאב ולהתפייס עם עצמי.        

ומה קורה כאשר יש ממי לבקש סליחה אבל הוא אינו מוכן לסלוח, שקוע בכאב ובעלבון ואינו מוכן לוותר עליהם. אלה שאינם סולחים משמרים את האשמה של הפוגע ואת הקורבנוּת של הנפגע. יש בהם המנהלים רשימות מכולת של התחשבנות בלתי פוסקת עם כל מי שפגע בהם, וגם מתגאים בהן. לעולם לא אשכח ולא אסלח, הם אומרים בתוקף. לעולם לא. ואינם מודעים לרווחים שהם צוברים בשמירת הטינה הזאת, ריבית דריבית עד סוף הדורות. היא מספקת להם סיפורים ותירוצים להחמצות ולכישלונות בחיים. הכול ברור כשיש את מי להאשים.

אחד מחברי הקרובים, רק בן 70, עדיין עסוק בחשבונות עם אביו, מעולם לא סלח לו. בגללו אין לי השכלה, הוא אומר במרירות, בגללו יצאתי לעבוד בגיל שבע-עשרה, בגללו לא התקדמתי, בגללו כל החיים שלי התקלקלו. לעולם לא אסלח לו. זה לא אבא, אני אומרת לו, זה אתה ואלה החיים. תתפייסו. לא מאוחר מדי.

סליחה היא למען עצמנו ולא רק למען האדם שפגענו בו או שפגע בנו. יש בסליחה מעין ריפוי נפשי. סגירת תבנית. היא דורשת בשלות, יכולת להתבוננות רחבה, הבנת המידות הנכונות בחיים. לפעמים היא דורשת מרחק בזמן ולפעמים מרחק במרחב. סליחה מחלצת אותנו מכלא של כעסים, טינה והנהלת חשבונות, מעריצות של זיכרונות עבר דורסניים ומקבעים. לפי ממצאי מחקרים אנשים הסולחים לאחרים בריאים יותר גם גופנית וגם נפשית. יש בהם יותר שמחת חיים. וכי מה אנו רוצים בחיינו אם לא מעט שמחה.

*

מסופר על המלחין פליקס מנדלסון כי בהיותו בן שבע-עשרה קרא בקול ביחד עם אחיותיו וחבריו ממחזותיו של שקספיר בגינת המעון המשפחתי בברלין, בעוד העצים, השיחים והפרחים משמשים כתפאורה.  במלואת מאתיים שנה להולדתו אני מאזינה לקונצרט מיוחד ששיאו חלום ליל קיץ, מוסיקה קסומה, מקהלת פיות וקריין אחד, אלכס אנסקי. ובסופו של הערב, אחרי מארש האבל וריקוד הליצנים, מהדהד משפט שאינו נשכח: נתקן – אם תסלחו.

סליחה היא מפתח לתיקון. שקספיר ידע זאת לפנינו.

עצרו. אני מבקשת. עצרו. עכשיו. ברגע זה. שאלו את עצמכם ממי אתם יכולים לבקש סליחה. היום. ולמי אתם יכולים להעניק סליחה. היום. אולי אין לו כוח, אולי היא פוחדת, אולי הוא חלש. הדלאי למה אמר כי הנס האמיתי הוא לא ללכת על המים או לעבור באש, הנס האמיתי הוא לשנות ולו רגש שלילי אחד.

^{פרק זה לקוח מספרה החדש של ניצה אייל}

^{תמונות פסיכולוגיות}

^{בהוצאת אריה ניר}