פרק זה נלקח מהספר "למצוא מקום לנפש - אבני יסוד בעבודה סוציאלית פסיכודינמית" בעריכת רוני אלפנדרי שיצא בהוצאת כרמל בשנת 2018.

קטע מתוך  הפרק: טיפול  נפשי דינמי באנשים זקנים.\עירית רגב

להראות בחושך את כל הדברים - נושאים מרכזיים בעבודה הטיפולית עם אנשים זקנים

"יום יומיים אחרי שאמות, יסירו את המודעה, ואף אחד לא יזכור אותי".

בעבודה הטיפולית עם אנשים זקנים חוזרים ועולים כמה נושאים מרכזיים. חלקם, כגון אובדני סטטוס ותפקוד, חולי, תלות, מוות ואבל עולים גם בטיפולים באוכלוסיות אחרות, אך הם מובהקים במיוחד לטיפול באנשים זקנים. מטבע הדברים, המודעות לסוף החיים, תפיסת הזמן המתקצר והמפגש התכוף עם אובדנים מזַמֵן התמודדויות ייחודיות עם נושאים אלה.. גם התהייה על משמעות החיים וסקירתם לאחור אופייניים לאנשים זקנים, שרוב חייהם כבר מאחוריהם.

ג1. אובדן ואבל בזיקנה

שכיחותם ועוצמתם של האובדנים בזיקנה הם זרז להעלאה מחודשת של קונפליקטים לא פתורים מהשנים המוקדמות בחייו של האדם הזקן  Kohut, 1972; Lazarus, 1980;  Davenhill, Balfour & Rustin, 2007 ;). האבל על אובדני הזיקנה מתמקד בשלושה תחומים: אובדן של אובייקטים, אובדן תפקיד ואובדן של העצמי.

אובדן של בני זוג, חברים או תעסוקה, ונכות פיזית מעוררים מחדש חוויות עבר, אובדנים שלא עוּבּדוּ או שלא התאבלו עליהם. יחד איתם עשויים לעלות רגשות מודחקים שהיו כואבים מדי להתמודדות ונשארו בלא-מודע, לא פתורים. בעת ובעונה אחת ישנה כמיהה לאותם אובייקטים אבודים הנמצאים בלא-מודע. זה הגורם לדיכאון או ל"ענן השחור התלוי מעלי," כמו שתיאר אחד המטופלים (Davenhill, 2010).

עבודת האבל היא מרכיב מרכזי במפגש הטיפולי עם אנשים זקנים. משמעותה הכרה באובדנים שמזמנת הזיקנה והכרה במגבלות האישיות ובסופיות החיים, ועל פי הגישה הפסיכואנליטית היא מחזקת את המשאבים הפנימיים. פרויד (1917) וקליין (1940) ראו בתהליך עבודת האבל נדבך חשוב במניעת הדיכאון (Freud, 1917; Klein, 1940) .

 לאובדן מתלווה חוויה רגשית של שבר, קטיעה, כאב רב, וגם אשמה ונטילת אחריות למוות ולהרס. חוסר אונים, וחרדה מאיימים על יכולת ההישרדות ללא האהוב, ולצדם אשמה וייסורי מצפון על כעס עליו, שמתעורר בעקבות עזיבתו.

קורה שצער הפרידה מאדם קרוב במיוחד עמוק כל כך עד שאינו מאפשר לאדם  שנותר לבדו להתאבל כלל. דווננהיל  , 2010) Davenhill ( מספרת על מטופל שהיה קשור מאוד לאשתו, וכאשר היא נפטרה הוא לא היה מסוגל להתאבל עליה ולכאוב את מותה. הוא שקע בדיכאון קשה כל כך עד שלא יכול  להמשיך את חייו. עבודת האבל אפשרה לו לבטא את רגשותיו הסותרים כלפי אשתו, מאהבה ועד כעס, ואפשרה לו להיפרד ממנה, להתאבל, ולהסתגל לזיקנה ולהשלים עם המוות בדרך מקבלת יותר.

הרגשות הסותרים - שנאה, אגרסיה, הרסנות, אשמה וצער בצד אהבה, קרבה וגעגוע  - הינם חלק בלתי נפרד מתהליך האבל. עבודת האבל תסייע למטופל הקשיש לשאת אותם,  להפנים את הדמות האהובה ולהיפרד ממנה בדרך שתאפשר לו המשך חיים  מלאים ושלווים.

ורה שרון, בת 86, עברה לפני 3 חודשים לדיור מוגן. היא הסתגרה בדירתה, מיעטה לצאת ממנה וכמעט ולא תקשרה עם דיירים אחרים. הרופא אבחן שהיא בדיכאון והפנה אותה לעובד הסוציאלי, דניאל. ורה סיפרה לדניאל כי בעלה האהוב נפטר לפני כשנה, שלא היו להם ילדים ושהיא ניצולת שואה שהגיעה למחנה ריכוז עם אימא שלה כאשר הייתה בת 11. האם נפטרה זמן-מה לאחר מכן. ורה סיפרה גם שמדי לילה יש לה התקפים של חרדה שבהם היא חוששת שתמות באותו לילה.

דניאל הקשיב לדבריה והסביר לה כי היא עדיין מתאבלת על בעלה שהיה יקר לה מאוד. ואז נפתחה ורה וסיפרה כיצד פגשה את בעלה, "הייתה לנו שפה משותפת," אמרה, :התעניינו באותם דברים, דיברנו על הכול,  והוא היה הכתובת לכל הבעיות שלי."

ורה שרון, חוותה דיכאון שנבע מהאבל על בעלה האהוב, אך גם העלה מחדש את אובדן אמה, שמתה במחנה ריכוז בעת מלחמת העולם השנייה, וורה הילדה לא יכלה להתאבל עליה. דניאל המשיך להיפגש עם ורה בפגישות קבועות ורצופות שבהן אפשר לה לעבד את האובדנים. בשלב הראשון הוא שאל אותה על בעלה ואפשר לה לספר על חייהם המשותפים. הוא סייע לורה לעבד את האובדן באמצעות תהליך של הכלה והחזקה (holding) מהסוג שהאם מספקת לתינוקה: נוכחות עקבית, תומכת ומקבלת של מסגרת טיפולית רצופה, שמאפשרת  העלאת רגשות ושיחה עליהם. ורה אכן סיפרה דברים שמעולם לא דיברה עליהם קודם לכן.

ג2. פחד ממיתה וממוות

המודעות לסופם ההולך וקרב של החיים מעוררת  מגוון רגשות שעשויים לעלות במפגש הטיפולי. הידיעה על סופיותם של החיים הופכת לקונקרטית ואישית: המוות בלתי נמנע, בלתי צפוי ואינו ניתן לשליטה. האיום הקיומי על האדם הזקן משפיע על עולמו, על מחשבותיו והתנהגותו ומצמיח חרדה ופחד מפני המוות. פיזינסקי ואחרים (2006), טבעו את המושג "דממת מוות" (mortality salience), שמשמעותו היא שהמוות והחרדה מפניו נוכחים בחיי האדם, אך לעתים קרובות בדרך סמויה וללא אפשרות לתת להם ביטוי. לדבריהם, תפיסות עולם תרבותית שכוללות אמונה בקיום לאחר המוות, כגון: אמונה בהמשכיות החיים בעולם הבא, אמונה בהמשכיות קיום של העצמי לאחר המוות, מסייעות לאנשים זקנים לשכך את הפחד ומקלות את ההתמודדות עם מותם שלהם ועם מותם של אנשים קרובים להם. חיזוק הדימוי העצמי של אדם זקן, אישור והכרה במפעל חייו הם לפיכך גורמים מרכזיים בעבודה הטיפולית עם אנשים זקנים המתמודדים עם חרדות המוות (Pyszcynski, Greenberg, Solomon & Maxfield, 2006).

הפחד מפני מותו שלו מקרינה כאמור על יכולתו של אדם להתמודד עם אובדנים ועל התנהגותו לנוכח מותם של אנשים קרובים. כך, לעתים, הקושי להתאבל על אדם אהוב נובעת מהפחד של האדם ממותו-שלו. לעתים קרובות אנשים זקנים מגיבים לפחד ממוות על ידי הכחשתו, או לחלופין באמצעות אימוץ תפיסת עולם אישית או תרבותית המקלה על ההתמודדות עם סופיות החיים. תפיסה תרבותית של אי-סופיות, כגון אמונה בחיים שאחרי המוות, בגן עדן או בגלגול נשמות מקלה לשאת את תחושת הסופיות של החיים. אדם זקן החרד ממותו שלו עשוי להשתמש בהזדהות השלכתית, שהינה מזיגה  של הזדהות עם האדם שאבד עם פחדיו שלו.

ישראל שניר, דייר בן 80 בבית אבות, הגיע לטיפול עקב חרדות מפני מותו. בשיחה הוא דמיין כיצד המודעה על מותו תלויה על לוח המודעות של בית האבות, וכיצד לאחר יום מסירים אותה והוא נשכח. הוא חלם לא אחת כיצד מורידים אותו לקבר ואיך תולעים אוכלות את בשרו. השיח שלו על המוות שימש לו דרך לבטא את החרדה שלו מכך שלא יהיה עוד ויישכח. הוא חש ננטש, לא מטופל, והוא חש צורך עז להשאיר את חותמו בבית ובעולם בכלל. השיחות איתו נסבו על משמעות חייו ועל פעילויות משמעותיות וקשרים משמעותיים בחייו. הוא אמר כי הוא מרגיש כי רק בשיחות איתי הוא יכול לבטא את הדברים האלו ושזה מקל עליו. אחרי מספר חודשים חלה ישראל ואושפז בבית החולים. ביקרתי אותו מספר פעמים לפני מותו. הוא הכיר אותי ונראה שמח לבואי, אך מיעט לדבר וכמעט ולא השיב לשאלותיי. בביקור האחרון הוא נראה מכונס בעצמו, אך חייך לפני לכתי ולחץ את ידי. הוא נפטר שבוע לאחר מכן.

ה"אבל המַטרים" כתהליך שבו אדם על ערש דווי מתרחק מהקרובים אליו כדרך להקל על הפרידה לפני המוות, מתואר במאמר של גו'ד Judd) 1995). לדבריה, למטפל יש תפקיד חשוב בשלבים אלו, דווקא משום שבני המשפחה הקרובים אינם יכולים בדרך כלל לחשוב ולדבר על מוות. יתר על כן, לדבריה, לעתים יש לקרובי המשפחה רגשות אשמה, רגשות אמביוולנטיים, או שהם חשים אחריות למותו של אותו אדם – רגשות ששורשיהם נטועים במערכות היחסים משנים קודמות. המטפל, כדמות חיצונית מקצועית, נמצא במקרים כאלה במקום נוח יותר, המאפשר לאבל המטרים להתרחש.

נראה אפוא, כי ישראל שניר הרגיש כי רגעים אחדים של קרבה שחלקנו מאפשרים לו את הריחוק הרצוי כתהליך מַטרים למותו. ואם נחזור לרגע לסיפור על ורה שרון, שסיפרה כי "מדי לילה יש לה התקפים של חרדה שבהם היא חוששת שתמות בלילה..." (ראו עמ' 198) נבין כי היא ביטאה לא רק את הקושי להיפרד מבעלה, אלא גם, על ידי הזדהות ההשלכתית עם בעלה, את חרדתה מפני מותה שלה. באמצעות החרדות שלה ממוות היא שימרה את דמותו ולא נפרדה ממנו. כמסופר, בתהליך השיחות עם העובד הסוציאלי, דניאל היא החלה להפנים את עובדת מותו ולהיפרד ממנו. בד בבד חל שיפור בחרדתה מפני מותה שלה, והיא חוותה פחות חרדות ופחות חלומות.......

זהו כאמור, חלק מתוך פרק העוסק בטיפול דינמי באנשים זקנים.

על הספר....

Davenhill,R., Balfour, A., Rustin, M. (2007). Psychodynamic observation and old age. In: R. Davenhill (ed.) Looking into Later Life (pp. 129-144). London: Karnac.

Davenhill, R. (2010). Looking into Later Life: A Psychoanalytic Approach to Depression in Old Age. London: Karnac.

Freud, S. (1914) Remembering, Repeating and Working Through, Standard Edition, 12, London: Hogarth..

 Freud, S. (1917). Mourning and Melancholia, Standard Edition, 11. London: Hogarth

Klein. M. (1940). Mourning and its Relation to Manic-Deressive States. In: The Writings of Melanie Klein, Vol. І, London: Hogarth (pp. 3440379).

Kohut, H., (1972). Thoughts on narcissism and narcissistic rage. Psychoanalytic study of the Child, 27, 360 400

Lazarus, L.W., (1980). Self psychology and psychotherapy with the elderly: Theory and practice. Journal of Geriatric Psychiatry, 13, 69 88

Pyszcynski, T., Greenberg, J.,Solomon, S., & Maxfield, M. (2006). On the unique psychological import of the human awareness of mortality: Theme and variations. Psycholigical Inquiry, 17(4), 328 356.