"ביתי הוא מבצרי"? - מעברי דיור  בגיל המבוגר

ד"ר עירית רגב

אבנר ויפית החליטו בגיל 70 כי הם עוברים לדיור מוגן:"זכרנו את ההורים של יפית סגורים בדירתם הקטנה, ללא אפשרות לצאת, מבודדים מחברים ופעילויות וזקוקים לעזרתנו כל יום. החלטנו שלא נהיה במצב הזה" הם מספרים. לעומתם  מספרים ירון ואתי כי "קשה לנו לחשוב על עזיבת הבית שבו חיינו שלושים שנה ואנחנו קשורים אליו מאוד " .

ההתלבטות בשאלות אם לעבור לדיור מוגן או להישאר בבית משותפת לאנשים רבים המעוניינים לשמור על איכות חייהם בגיל המבוגר. בעבר, החליטו רבים על המעבר לדיור מוגן מסיבות של ירידה במצב הבריאות והתפקוד, כאשר הרגישו שאינם מסוגלים עוד לנהל בכוחות עצמם את משק ביתם. כיום, ההתלבטות רלבנטית  לאנשים בריאים ומתפקדים אשר רואים במעבר למסגרת דיור מוגן אמצעי להבטיח לעצמם  את צורת החיים המתאימה להם בהווה ובעתיד.

ההחלטה אינה פשוטה, לא קל להיפרד מהסביבה המוכרת, השכנים, הבית בו התנהלו החיים בעשרות השנים האחרונות, החפצים שנאספו, הספרים,  אלבומי התמונות,  הנוף הנשקף מהחלון.

כיצד מחליטים? מה הדבר הנכון לעשותו? יש המחליטים בקלות וכנראה החליטו כך לאורך כל חייהם בצמתים משמעותיים, אחרים מתלבטים, מהססים, מחליטים וחוזרים בהם, כל אחד וסגנונו האישי. ההחלטה מלווה בחששות שהם טבעיים וברגשות של אמביוולנטיות. אחד הדברים המסייעים במצבים אלו הוא מידע. מידע על כל האפשרויות העומדות בפניכם. חשוב לבחון את כל האלטרנטיבות  ולקבל את ההחלטה  המתאימה ביותר לצרכים האישיים. 

שלב קבלת ההחלטה לגבי המעבר –  לשמר או לשנות?

לגבי רוב האנשים, מעברי דיור בגיל המבוגר הם מעבר חיים דרמטי ורב-משמעות המלווה בספיקות והתלבטויות עוד טרם קבלת ההחלטה. זוהי פרידה  מהמוכר והידוע והליכה לקראת תקופה חדשה. בשלב זה עולות שאלות ותהיות כמו: האם אוכל לשמר את סגנון החיים הקודם שלי?  האם אוכל או נוכל להמשיך ולארח את הילדים והחברים כמקודם? איזה מבין הרהיטים שלי אוכל לקחת איתי למקום החדש? האם אצליח ליצור קשרים חברתיים חדשים?  גם לאחר קבלת ההחלטה ממשיכים ללוות אותנו ספיקות והתלבטויות: האם החלטתי נכון? האם השינוי הזה יהיה לטובה? וגם: איזו מסגרת דיור עדיפה?

הפרידה  מהסביבה הביתית המוכרת מלווה בקשת של רגשות דו-ערכיים. יש החשים עצב, כעס,  בלבול, חרדה  הכרוכים ברצון להיצמד למוכר ולידוע. עבור אלו – הפרידה מכל ספר, אלבום תמונות והכורסא הישנה בחדר העובדה, הוא תהליך של פרידה רגשית כואבת.

אחרים מתרגשים, מצפים בסקרנות לקראת הבאות. עבורם האמירה של "מחר יהיה יום חדש" טומנת בחובה עוררות רגשית חיובית, והשינוי נתפס כהרפתקה מאתגרת שיש בה סיכוי לשיפור איכות החיים. כל קשת התגובות האלו הן אנושיות ואוניברסליות במצבי שינוי בכל גיל ובכל שלב במעגל החיים.  יחד עם זאת, חשוב להזכיר כי  התגובות הרגשיות האלו מתעצמות בגיל המבוגר. אחד ההסברים לכך הוא שמספרם הרב יחסית של אירועי החיים הכרוכים בשינוי בגיל המבוגר (פרישה, אלמנות, שינויי גוף וכד') מאיים עם שלמות העצמי (self) בזיקנה. היצמדות לדברים מוכרים ובטוחים מסייע בשמירה על שלמות העצמי ומחזקת את הזהות האישית. לא מתמיה אם כך, שבגיל הזיקנה מתגבר הצורך בהמשכיות, בשמירה על הקיים, בהיאחזות בעוגני החיים שנותנים משמעות ושומרים על הזהות האישית. מעבר למקום מגורים חדש (בית אבות, דיור מוגן, דירה על-יד הילדים) הוא שינוי המאיים על ההמשכיות הזו. לכאורה אם כך, ההחלטה על מעבר היא  פרדוכסלית. במקום להיאחז במוכר, בידוע, בבטוח, יש הבוחרים לעשות שינוי  משמעותי.  למהלך זה, מתלוות לכן , לא אחת, תגובות רגשיות עוצמתיות המעידות על הפגיעות בתקופה זו שבה ממילא רבים השינויים. תהליך קבלת ההחלטה על-פי חוקרים שונים, עשוי להימשך חודשים ולעיתים גם שנים. החוקרים השונים שעסקו בנושא  קבלת ההחלטות לגבי מעבר לדיור חדש בזיקנה, התמקדו בהשפעתם של גורמים אישיים וסביבתיים על תהליך קבלת ההחלטה. הם מצאו כי גיל האדם, מצבו הבריאותי וקרבת המגורים לבני משפחה אחרים היו גורמים שהשפיעו ולעיתים אף דחפו לעבר שינוי מקום המגורים. לגורמים אלו מתווספים גורמים סביבתיים. מידת הקשר עם השכנים ומערכת היחסים איתם, הקשר של האדם לסביבת המגורים הוותיקה שלו, אך גם האמונה שלו ביכולתו ליצור קשרים חדשים מספקים במקום המגורים החדש. מתברר כי ככל שאנו סבורים שהמעבר ייטיב את תנאי חיינו, ישפר את הסביבה הפיזית והחברתית, יאפשר יותר אינטראקציות חברתיות, פעילויות פנאי מאתגרות, ככל שהתסריטים העתידיים האלו חיוביים יותר – כך יהיה קל יותר לקבל החלטה לגבי המעבר.

ככל שהשינוי (המעבר לדיור החדש) נתפס כקשה, בלתי מתאים או שאין לנו בארגז הכלים שלנו כלים מתאימים להתמודדות, כך הוא יאיים, יפחיד ויגרור תגובות והתנהגויות בלתי-מותאמות לאדם ולסביבתו.

תגובות והתנהגויות כאלו זיהיתי אצל שרה, בת 78, רזה וקטנת קומה אשר הגיעה לייעוץ כחודשיים לאחר שעברה למסגרת דיור מוגן. חצי שנה קודם לכך נפטר בעלה. נשואים של חמישים שנה הגיעו באופן פתאומי וטראגי לסיומם. 

זמן קצר לאחר מכן, החליטה לעזוב  את הבית בו גרו כארבעים שנה. את הגינה,  כלב התחש האהוב, הריהוט והשכונה הותיקה ברמת-גן שכה אהבה. שרה החליטה על המעבר במהירות רבה, היא הרגישה שהבית עם הזיכרונות האצורים בו מעיק עליה ובחרה כדבריה "להתחיל חיים חדשים". בתה וחתנה תמכו בהחלטתה ואף עודדו אותה.  למרות זאת התקשתה להסתגל למקום החדש. היא פנתה לייעוץ, מוטרדת  ממצב הרוח הקודר שלה, מחרדות שהתעוררו פתאום, מההינתקות החברתית שלה, מחוסר הרצון שלה לצאת מהבית ומחוסר עניין שגילתה בפעילויות תרבותיות. "אני מתעוררת מידי בוקר עם מועקה ולא זוכרת היכן אני נמצאת" אמרה בפגישתנו הראשונה. 

משמעותם של מעברים

מעברי דיור בגיל המבוגר מוכרים בספרות המקצועית כאחד מהשינויים המסובכים והמאיימים עבור החווים אותם. במעבר יש קטיעה של רצף החיים הקודמים. הנוף המוכר משתנה ואיתו אנו נפרדים מהשכנה בדלת ממול, מחנות הספרים השכונתית, מהאחות במרפאה שמכירה את כל סיפורי המשפחה.     

שרה בחרה לכאורה מרצונה וללא כל כפייה במעבר הדיור, אך למעשה ההחלטה שלה התקבלה כשהייתה במצב  פגיע ורגיש, מיד לאחר מות בעלה. יתר על כן, היא היתה בתקופת של אבל  ופרידה. והנה, ניצבה בפני התמודדות נוספת, הדורשת  כוחות ומשאבים שלא עמדו לרשותה בתקופה זו.  הבית שלה, אותו בחרה לעזוב, עורר בה רגשות לא-פשוטים. היא סברה כי עזיבת הבית תביא עמה הקלה ושחרור מהמועקה. שרה לא היתה מודעת לכך שממש בתוך אותו מרחב ביתי חוותה גם חוויות חיים אחרות מעשירות, מכוננות. חלק מרכזי מזהותה וראיית העצמי שלה נבנתה סביב החיים בבית הישן. ועתה – היא  נפרדה ללא הכנה וכמעט ללא מחשבה. 

הסגנון האישי והאישיותי במעברים – ריצת מרתון או ריקוד ולס?

שרה פנתה לייעוץ בתקופה של בלבול, כעס חרדה. היא חוותה פרידה כפולה, גם מהבעל האהוב – וגם מהבית - עוגן של בטחון וחלק בלתי-נפרד מהזהות שלה במשך שנים  רבות. התגובה שלה למעבר צפויה, אוניברסלית ונורמטיבית לחלוטין. קבלת ההחלטה  במצב פגיע ורגיש מיד לאחר התאלמנות, הייתה מאיץ (קטליזטור) לתגובה רגשית מועצמת. שרה לא עיבדה עדיין את אובדן בעלה. המשבר שחוותה עלה בעוצמה רבה דווקא משום שלא התאבלה[IL1]  קודם לקבלת ההחלטה על המעבר לדיור המוגן. רק לאחר שלושה חודשים, החלה לסדר את דירתה החדשה. נראה היה ששרה מתחילה להתמודד עם האלמנות. אך עדיין היה עליה לפסוע בדרך לא פשוטה, בדרכה לביתה החדש במקום זר.

רוב האנשים אינם נדרשים להתמודדות מורכבת ודיאלקטית כזו. סיפוריהם האישיים צובעים את חוויית המעבר בצבעים שונים, אישיים וייחודיים. יש המבצעים את המעבר בצעדי ריקוד קלילים, אחרים רואים בזה ריצת מרתון. התגובה האישית הזו קשורה לסגנון האישי והאישיותי שלנו.  איך הגבנו בעבר לשינויים ומעברים? האם יכולנו לראות את חצי הכוס המלאה? כיצד הסתגלנו למצבים חדשים?

שאלה נוספת חשובה לא פחות - היא ממה אנו נפרדים  ולאן אנו הולכים -  האם תנאי חיינו ישתפרו לאחר המעבר? האם נוכל להנות מחיי תרבות ופעילות חברתית בעוד שעד היום הסתגרנו בשעות הערב בבית? שינוי המביא איתו שיפור בתנאי החיים יקל על המעבר.

רונית עברה להתגורר בבית דיור מוגן חדש. היא עזבה דירה ישנה, אפלולית, בקומה שלישית, בבנין ללא מעלית ועברה לדירה חדשה, מוארת בבנין רב-קומות שבו כמובן מעלית. לדבריה, ההסתגלות שלה היתה כמהירות האור. מיד מהרגע הראשון הרגישה בבית. אחרי שנים בהם חששה לצאת בשעות הערב מביתה. אחרי שנים בהם התקשתה לעלות במדרגות לדירתה. מצאה עצמה חופשייה, מאושרת ופעילה יותר מאי-פעם. 

ומה יקל  על ההסתגלות ביום שאחרי?

 אבנר ויפית החליטו בגיל 70 כי הם עוברים לדיור מוגן: "זכרנו את ההורים של יפית סגורים בדירתם הקטנה, ללא אפשרות לצאת, מבודדים מחברים ופעילויות וזקוקים לעזרתנו כל יום. החלטנו שלא נהיה במצב הזה" הם מספרים. "בחרנו דיור המתאים לנו, המאפשר לאבנר להמשיך בהתנדבות שלו ואילו אני גיליתי חוגים חדשים ונהנית מהבריכה הנמצאת לא רחוק" אומרת יפית.

מה הקל עליהם את  ההסתגלות ביום שאחרי?

אבנר ויפית סבורים כי תהליך הבחירה שלהם שהיה אוטונומי תרם לקלות היחסית שבה הסתגלו למקום החדש. ההחלטה העצמאית שלהם נותנת להם תחושה של שליטה בחייהם, סיפוק והנאה. כזוג, המעבר שלהם פשוט וקל יותר. גם מצב הבריאות הטוב יחסית שלהם, האישיות הדינמית והפעילה שלהם, כל אלו מסייעים לתחושה הטובה במקום החדש.

תכונות אישיות, מצב הבריאות, המצב הכלכלי, ניסיון החיים, התמיכה המשפחתית, יכולים לשמש  כמשאבים בעלי ערך אשר מקלים על המעבר ועל ההתמודדות עם השינוי. "מה שעזר לי יותר מכל" , אומר עידן, "היו הביקורים התכופים שערכתי במקום לפני המעבר, הפגישות שלי עם דיירים אחרים ועם הצוות הסבלני". מתברר כי ככל שאנחנו יודעים יותר, מכירים טוב יותר את הסביבה החדשה, מתוודעים אליה בהדרגה, כך המעבר פשוט וידידותי יותר. ההכרות עם המקום החדש כוללת גם תכנון החדר, הכנת הריהוט המתאים, מדידת המקום לארון החדש, ובעיקר שיחות על החיים בבית, על כל אותם פרטים קטנים המרכיבים את פסיפס החיים במקום החדש.... השירותים הניתנים, זמני הארוחות, פעילויות חברתיות.  ככל שההלימה בין הציפיות של הדייר העתידי לבין המציאות במקום, גבוהה יותר, כך תפחתנה האכזבות והמעבר יהיה נעים וקל.  ככל שהסביבה החדשה תתאים לצרכים ולציפיות,  ההסתגלות תהיה מהירה יותר. תמיכה משפחתית וחברית הוא אחד הנכסים המשמעותיים בשלב  המעבר למקום חדש.  גם לבני המשפחה , לצאצאים (ילדים ונכדים) המעבר הוא שינוי משמעותי.  גם הם נפרדים לעיתים מהבית שליווה אותם כל שנות ילדותם ונעוריהם והיה מקום שבו אצורים זיכרונות מעברם. בבית הזה חוו אהבות ראשונות, אכזבות, כאן מתחת לעץ הזה שיחקו מחבואים ואת ארון הספרים הזה הרכיבו יחד עם אבא. משפחות בהן דיברו בפתיחות על המעבר, על הפרידה והתחלקו ברגשות של העצב, הכעס, ההתרגשות והציפייה, התמודדו טוב יותר. כך או כך, עבור אלו שעוברים לבית חדש, תמיכה רגשית ופיזית וביקורים של האנשים הקרובים ביותר היא המשען והמגן בימים של בלבול, פגיעות והעדר אנרגיה. התמיכה הזו, פרקטית ורגשית כאחד עוסקת ב: מה לוקחים וממה נפרדים, איך מסתדרים עם ההוצאות החודשיות, האם נרכוש ריהוט חדש? וגם: האם יהיו לי כאן חברים חדשים? ואני מבולבל ומרגיש מרוקן וחסר כוחות....

סוף דבר

שרה, עברה תקופה לא פשוטה. לאחר מספר חודשים של שיחות איתה, עם בתה וחתנה נראה היה ששרה מתרגלת בהדרגה לביתה החדש. הבת והחתן הבינו כי היא זקוקה לתמיכה וליווי והרבו  בביקורים. בשלב מאוחר יותר, ובשיתוף העובדת הסוציאלית וצוות העובדים במקום, היא החלה להשתתף בפעילויות חברתיות. לבסוף יכלה לבטא הנאה מפעילויות חדשות כמו טיול שהשתתפה בו.

עבור רוב האנשים  המעבר לדיור חדש, עם כל הקושי הכרוך בו, יסתיים בהסתגלות חיובית. חלקם מגלים שהמעבר הצמיח בהם כוחות חדשים. יש המרגישים שנפתח חלון הזדמנויות להיכרויות ופעילויות חדשות. עבור חלקם התהליך ימשך שבועות אחדים, לאחרים זה יארך זמן רב יותר. דרך חדשה נפתחת ואיתה גם סיכוי להתחדשות, לצמיחה אישית ולאיכות חיים טובה.