הסיפור הוא על אדם זקן בן 92 שהתאלמן ונאלץ לעזוב את ביתו ולעבור לבית אבות.

ביומו הראשון קיבלה את פניו אחת העובדות וליוותה אותו אל חדרו.

בדרך תארה בפניו את הריהוט בחדר שיועד לו.

אני כבר אוהב אותו, אמר בהתלהבות. אבל עדיין לא ראית אותו, תהתה העובדת.

אין לזה שום קשר, ענה האיש הזקן בחיוך, אושר הוא דבר שאני בוחר בו מראש.

הוא לא תלוי בריהוט של החדר אלא איך אני מחליט לראות אותו. ואני כבר החלטתי שאני אוהב את החדר הזה.

תביני, אני יכול להעביר את היום במחשבות קודרות על הכאבים והקשיים או פשוט לקום בבוקר ולהודות על מה שיש.