פרק 8

הטיפול בהתמודדות עם מוות במהלך ההזדקנות ובזיקנה

העבר איננו תכשיט חתום בתוך קֻפסה של בדולח

גם איננו נחש בתוך צנצנת של כֹּהל.

העבר מתנועע בתוך ההוֶה וכאשר ההוֶה נופל לתוך בור

נופל אִתו העבר.

כאשר העבר מביט השמימה זו הרמת החיים כֻּלם, גם חיי עבר רחוק מאֹד.                         

                                                                                                                 זלדה[1]

8.1 אבל לאורך השנים

 אבדן של אדם קרוב מלווה בדרך כלל בתגובות של צער וכאב, שהן ביטוי טבעי, אנושי ואוניברסלי לאבל. תהליך האבל, על שלביו השונים ועל המרכיבים הפסיכו-פיזיולוגיים הצפויים במהלכו, נדון רבות בספרות הפסיכולוגית. ביטוייו של האבל הם סומטיים, התנהגותיים ואינטרה-פסיכיים, המופיעים בעצמה רבה מיד לאחר האבדן ובדרך כלל פוחתים במהלך הזמן (Parkes, 1975; Rando, 1993; Sanders, 1989).  תהליך נורמטיבי של אבל  נמשך כשנה, אך הוא עשוי להימשך יותר מזה ולהגיע אף לשלוש שנים. בתקופה זו עוסק האדם באופן אקטיבי בעיבוד האבל, הן מבחינה קוגניטיבית והן מבחינה רגשית.

מודל לעיבוד האבל או לפתרון האבל הוצע רק במאה העשרים, והוא הדגיש את הצורך הפסיכולוגי להיפרד רגשית מהאדם שאבד כדי לחזור לאיזון נפשי תקין. פרויד (Freud, 1917) דן באבלו של הילד המוותר על אהבת ההורה (אהבה אדיפלית). בתום תהליך האבל יכול האָבֵל לשוב לתפקוד תקין וליצור קשרים חדשים, כשיתפנה האגו מהעיסוק במת בתהליך הדרגתי של הסרת העכבות.

מודל זה של פרויד הפך לבסיס למודלים אחרים שהתפתחו בעקבותיו. המודלים המרכזיים של עיבוד האבל שהופיעו אחרי פרויד תיארו את האבל כתקופה בת שלבים אחדים שבהם עובר האבל בדרך לפתרון ולפרידה ((Bowlby, 1980;  Parkes, 1975;  Worden, 1991.

היו שראו את תקופת  האבל במונחים של משבר או אירוע טראומטי, שכדי להתגבר עליו יש צורך בארגון מחדש של המציאות ובקבלה של  מציאות חדשה שאיננה כוללת את המת (Volkan, 1981; Pincus, 1974; Weiss, 1993).

לפי פינקוס Pincus, 1974)), פתרון מוצלח של האבל  מערב הזדהות של האָבֵל עם היבטים שונים של המת. בתהליך ההזדהות האדם האבל מטמיע חלקים מסוימים של המת והם הופכים לחלק מהעצמי המתפתח שלו במהלך ההתמודדות עם האבדן.  וולקן (Volkan, 1981)  רואה בעיבוד האבל תהליך של הפנמה של המת, התורמת להעשרת האגו של המתאבל.

 המודלים החדשים הנוגעים לאבל התפתחו בעשרים השנים האחרונות, בעקבות מחקרים רבים שנערכו בתחום. מודלים אלה החלו להתייחס אל עיבוד האבל כאל תהליך נמשך שתחילתו ברורה, אך פתרונו אינו מעוגן בשלבים ברורים ובמשימות המובילות לקראת פרידה וסיום.  כיום ההתייחסות אל תהליך האבל היא  כאל קשר נמשך אשר איננו מתבטא בהפנמה או בהזדהות אלא מבטא צורה בריאה של ייצוג פנימי של הנפטר. ייצוג זה כולל את ההכרה שלא ניתן עוד לצפות למאומה מהאובייקט (המת) ולכן הוא נחווה באופן ראלי יותר. הקשר הפנימי עם המת עשוי למצוא את ביטויו בדרכים שונות ובעצמות משתנות במהלך השנים, תוך כדי משא ומתן המתחדש כל העת לגבי משמעות האבדן ולגבי מקומו בחיי המתאבל (Klass, Silverman & Nickman, 1996; Rubin & Malkinson, 2001; Neimeyer, 1999).

אבל על בן או על בת זוג  בגיל מבוגר שונה מאבל בגיל צעיר, ושונה מאבל של הורה על ילד. אלמנוּת נחשבת כאירוע נורמטיבי וכשלב צפוי בזיקנה. למרות הכאב והקושי הכרוכים בפרידה מבן או מבת זוג, תהליך האבל וההתמודדות עם האבדן עשויים להיות גם מנוף להתפתחות פסיכולוגית ניכרת בגיל מבוגר. ההתפתחות מתבטאת ביכולת של האלמנות והאלמנים להסתגל לתקופה חדשה ושונה מאוד מתקופות חיים קודמות, שבה עליהם לנהל את חייהם לבד, ללא בן או בת זוג.