היפוכונדרייה

הדיכאון עשוי להתבטא בסומטיזציה, שהיא ביטוי לגיטימי וכביכול נורמטיבי במהלך ההזדקנות, וכך להפוך להיפוכונדרייה. ניתן לכנות את ההיפוכונדרייה גם סומטיזציה של הדיכאון. באין מענה לבדידות ולמצוקה הרגשית, עשוי האדם המבוגר לחפש מעט תמיכה או תשומת לב מהרופא או מהצוות הרפואי במרפאה, בקופת החולים או בבית החולים. כך הוא המקרה של מלכה.

פרויד (Freud, 1914) התייחס אל ההיפוכונדרייה כאל חלק מהבנת הנרציזם. הוא ציין שההיפוכונדרייה מבטאת נסיגה של הליבידו ועניין באחרים והתקתם לגוף, כחלק מתהליך פתולוגי בהתפתחות אפשרית של פרנויה או של פסיכוזה. מקרים קליניים בספרות הפסיכואנליטית מראים כי מתחת לתסמיני ההיפוכונדרייה נמצאות פנטזיות לא מודעות המערבות תוקפנות, פרגמנטציה של העצמי ומנגנוני הגנה פרימיטיביים כמו השלכה ופיצול. בהיפוכונדרייה הגוף הוא בעצם הגשר והמחסום בין העולם החיצון לבין העצמי הפנימי.

            בכל הקשור למישור התפקודי, הרי בהיפוכונדרייה חלה נסיגה לעומת הדיכאון. כשהגוף הוא העומד במרכז מבחינה פסיכולוגית, נשמרים יחסי אובייקט ובדרך כלל האדם האחר המשמעותי (בן או בת זוג, ילד) נתפס כטוב, כי כל האנרגיה השלילית מושלכת על הגוף.

זקנים שהם מנותקים מאוד ומבודדים חווים את העולם החיצון כריק. מבחינתם נותר  רק העולם העצמי: הקונקרטי, הפיזי, הגופני. המוח תופס את הגוף כאזור פריפרי המתפשט עד לעולם הגשמי. במעבר מהעולם החיצון פנימה האנרגיה נתקעת בגוף ומכאן ההיפוכונדרייה.

ההיפוכונדרייה היא תקשורת לא מילולית, מעין פנטומימה גופנית (Barsky, 1992), שבאמצעותה האדם מבטא כלפי אדם אחר החשוב בעיניו שדבר-מה אצלו אינו כשורה. הנסיבות הן בין-אישיות ומכאן הסברה שאם נשים את ההיפוכונדר במדבר, ייעלמו התסמינים. התסמינים מבטאים בקשה מפורשת: תנו לי מנוחה, פסק זמן, אל תצפו ליותר מדי.

התסמינים ההיפוכונדריים מבטאים את הצרכים הבלתי מסופקים של האדם לקבל טיפול, עידוד, תמיכה והזנה. הם גם משמשים דרך להתמודד עם תחושות של חוסר ערך ונחיתות.  הגוף הוא המוגבל, והדבר נסבל יותר מן ההכרה שמשהו בי אינו כשורה, שהעצמי שלי אינו כשורה. כחולה מרגיש האדם שאין הוא חייב לקבל אחריות ולהסביר כישלונות. יתרה מזאת, בהיותו חולה מותר לו לקבל עזרה ואין מאשימים אותו במצבו. ההיפוכונדרים מאופיינים בהתעסקות יתר באובייקט היחיד שנותר - הגוף. ההתעסקות בגוף מספקת אליבי לכישלונות והיא מסירה מהאדם את האחריות, והוא אומר לקרוב לו: לא אני אחראי, גם לא אתה, הגוף אשם. לכן בתחילה לפחות היחסים הבין-אישיים אינם נפגעים. עם זאת, בחלוף הזמן, בהתנהגותו מרחיק ההיפוכונדר אנשים ממנו ואז הוא מרגיש מוזנח, הכעס גובר ועמו השינוי בתפיסת האובייקט. טיפול נכון בהיפוכונדרייה עשוי למנוע פרנויה.

4.3.1 הטיפול בהיפוכונדרייה

הטיפול בהיפוכונדריה שונה מטיפול רגיל. המטרה העיקרית היא לספק לחולה דאגה ואכפתיות (CARE) ולא ריפוי (CURE). המטרה היא לכן לעזור למטופל לשאת את התסמינים ולא להכחיד אותם. המטפל חייב להכיר בעובדה שההיפוכונדר זקוק לתלונותיו כדי לשמור על הערכה עצמית ביחס לאובייקט. משום כך יש לתמוך בו במפגש עמו ולשמש כמכל לתלונותיו ולחרדותיו. אין להתווכח אתו ולנסות לשכנעו שאין בסיס לחרדותיו, ואף לא לספק לו פירושים על תחושותיו. המטרה היא לטפל בתסמינים בלא לצפות שייעלמו. למעשה, יש שני מישורים לתקשורת בעת הטיפול: במישור השטחי המטופל והמטפל עסוקים בחוזה המסורתי - לעשות דבר-מה בדבר התלונה של המטופל, למשל: "אני רואה שיש לך בעיה. אינני יודע מה הסיבה אך אעשה כמיטב יכולתי לעזור לך"; במישור העמוק יותר שוררת הבנה שהמטופל זקוק לתסמינים כדי להתמודד.

המטפל מספק למטופל יחסי אובייקט יציבים בעצם היותו זמין למטופל בזמנים מוגדרים. המטפל נותן למטופל לגיטימציה להרגיש חולה או לסבול. מילות תמיכה ועידוד בנוסח "אני מתארת לעצמי כמה קשה לך, או כמה כואב, או כמה אתה מודאג ממצב הבריאות שלך" מאפשרות למטופל להרגיש שיש מי שמבין אותו, מעודד אותו ומחזק אותו להמשיך ולהתמודד למרות התסמינים הקשים שמהם הוא סובל.

כשנראה שנוצר קשר והמטופל מרגיש בטוח ורגוע יותר, ניתן להתחיל לשאול אותו על חייו ועל האנשים החשובים בחייו. במהלך הזמן ניתן לעמת את המטופל בעדינות עם העובדה שאדם כמוהו, בעל עבר עשיר, משפחה ותחומי עניין, מדבר רק על הגוף, ולעזור לו לבטא במילים קשיים, תסכולים, אכזבות או כעסים שאולי יש בו כלפי הסביבה. יש להביא בחשבון שרוב המטופלים המגלים רגישות מוגברת לגופם מגלים גם רגישות מוגברת לעימותים בין-אישיים ולכן במקרים רבים תגובותיהם קיצוניות.

יש להדריך את הצוות הרפואי, את הרופא או את האחות שיש לבדוק את החולה בדיקה יסודית, לצייד אותו בגלולות כלשהן כדי שירגיש שהוא זוכה לטיפול, לקבוע אתו פגישות קבועות בתדירות תכופה ולא כפי שמקובל רק כשנוצרת בעיה. חשוב שהחולה ירגיש שהרופא מתייחס אליו לא רק כאל חולה אלא כאל אדם ויגלה בו עניין מעבר לתסמינים. גם האבחנה של הרופא  צריכה להיות ברורה ולא רק שלילה של מחלות שהמטופל אינו חולה בהן. אפשר למשל לדבר על רגישות יתר של מערכות בגוף, על מערכת חיסון חלשה ועוד. 

מתוך הספר "האתגר שבהזדקנות" ד"ר ליאורה בר-טור