היפוכונדריה בזיקנה

היפוכונדרייה

הדיכאון עשוי להתבטא בסומטיזציה, שהיא ביטוי לגיטימי וכביכול נורמטיבי במהלך ההזדקנות, וכך להפוך להיפוכונדרייה. ניתן לכנות את ההיפוכונדרייה גם סומטיזציה של הדיכאון. באין מענה לבדידות ולמצוקה הרגשית, עשוי האדם המבוגר לחפש מעט תמיכה או תשומת לב מהרופא או מהצוות הרפואי במרפאה, בקופת החולים או בבית החולים. כך הוא המקרה של מלכה.

ההיפוכונדרייה של מלכה

מלכה בת ה-78 היא אלמנה ואם שכולה. שנים רבות היא סובלת מלחץ דם גבוה ומסוכרת. בעשר השנים האחרונות החלה גם ללקות בלבה. היא אושפזה כמה פעמים לצורך ארבעה צינתורים ולצורך ניתוח מעקפים. הרופאים מתארים אותה כ"נס רפואי". למרות התפקוד המוגבל של הלב, החסימות וקשיי הנשימה, היא שורדת הרבה מעבר לכל תחזית רפואית. מלכה חיה לבד בסביבה מוזנחת בדרום תל-אביב, ואת ימיה היא מבלה בבית בצפייה בטלוויזיה. הקשר עם בנה היחיד ועם הנכדים הוא קשר טלפוני בעיקר. אף שהייתה רוצה שיבקרו אותה לעתים קרובות יותר, היא איננה מתלוננת על כך ואינה מבקשת זאת. היא יודעת שהם עסוקים וטרודים בצרות משלהם. בנה של מלכה משתדל להתקשר בכל יום אך מתאר קושי נפשי רב לפני כל שיחת טלפון ולאחריה: "אמי ממוקדת רק בעצמה ובמחלות שלה. רק לשמוע את ה'הלו' הדיכאוני הזה בטלפון מכניס אותי ללחץ. אני גם עייף מלשמוע רק על המחלות. היא לא עושה שום מאמץ לשמור על קשר עם מעט החברות שהיו לה. היא גם לא מתקשרת לאף אחד. תמיד זה אני שצריך להתקשר".

                        גם הנכדים נמנעים מלהתקשר אל מלכה. מבחינתם, לבקר את סבתא הוא עול ובלחץ אביהם הם נאלצים לעמוד במשימה הקשה הזו מדי פעם בפעם, בדרך כלל כשאין היא מרגישה בטוב. הם טוענים שהיא מדברת רק על מחלות ועסוקה באופן כפייתי בדיווח מפורט על סוגי הגלולות שהיא מקבלת, על העליות והירידות בלחץ הדם וברמות הסוכר, ועל הבדיקות בבית החולים. עם זאת הקשר עם המשפחה הופך קרוב ואינטנסיבי בכל פעם שחלה הידרדרות במצבה הבריאותי והיא מגיעה לחדר מיון או לאשפוז. המשפחה הדואגת מתגייסת למשימת ההשגחה והטיפול בבית החולים מתוך מחויבות ואחריות, בתחושה נלווית של אשמה על שלא הבחינו עד כמה גרוע מצבה הפיזי.  לעומת זאת, בבית החולים מרגישה מלכה טוב יותר. לאחר יום או יומיים היא מתאוששת, מדברת הרבה יותר מהרגיל, מחייכת ואף מתעניינת בנעשה סביבה. נראה שבבית החולים היא "פורחת". מצב רוחה משתפר. יש סביבה פעילות ואנשים.

                     אף שמלכה חכמה וצלולה, מנהלת חשבונות בהשכלתה, אין היא מטפלת בענייניה הכספיים. את כל הניהול, כולל משיכת מזומנים מהבנק, הפקידה בידי בנה. "אין לי כוח וסבלנות", היא אומרת. ככלל, היציאות היחידות מהדירה בקומה הרביעית ללא מעלית הן  לביקורים אצל רופאים ולבדיקות אין-סופיות בקופת החולים. אחת לחודש לפחות היא מזעיקה את "שחל" ומגיעה לחדר המיון בבית החולים בשל חשש להידרדרות במצבה. בחמש השנים האחרונות מאז פטירתו של בעלה היא אושפזה שבע פעמים בבית החולים.

                     לפני  כחצי שנה, בלחץ המשפחה, הסכימה מלכה להכניס הביתה מטפלת פיליפינית. קשה לתאר את השיפור שחל במצבה. מספר הפניות ל"שחל" ירד במידה ניכרת, ואף שהיא ממשיכה להיות עסוקה (מנטלית) בבריאותה בעיקר וחייה ממשיכים להתנהל סביב קופת חולים, תרופות ומחושים שונים, מצבה יחסית טוב יותר.

                      מה גרם לשינוי במצבה של מלכה? מצב בריאות הפיזית לא השתנה. גם הדיכאון המלווה אותה שנים רבות לא נעלם. למרות כל זאת, השתפרה הרגשתה הכללית במידה מסוימת משום שהיא לא לבד. החרדות פחתו והיא מרגישה בטוחה ורגועה יותר במחיצת אדם נוסף בבית. נפתרה גם בעיית הבדידות ובעיקר הבידוד החברתי שמלכה הייתה שרויה בו בשנים האחרונות. כיום היא זקוקה פחות לתשומת הלב של המשפחה ולטיפול בקופת החולים. היא מרגישה חופשייה יותר להעביר ביקורת על המטפלת הזרה, לכעוס עליה ולהעיר לה. ביטויי התסכול והכעס כמעט נעלמו בכל הקשור לבנה ולנכדיה. אמנם היא עדיין מרגישה כעס ותסכול כלפיהם, אך כדי לשמור על מערכת יחסים טובה היא משליכה כעסים על המטפלת או ממשיכה לבטאם דרף הגוף.

 

פרויד (Freud, 1914) התייחס אל ההיפוכונדרייה כאל חלק מהבנת הנרציזם. הוא ציין שההיפוכונדרייה מבטאת נסיגה של הליבידו ועניין באחרים והתקתם לגוף, כחלק מתהליך פתולוגי בהתפתחות אפשרית של פרנויה או של פסיכוזה. מקרים קליניים בספרות הפסיכואנליטית מראים כי מתחת לתסמיני ההיפוכונדרייה נמצאות פנטזיות לא מודעות המערבות תוקפנות, פרגמנטציה של העצמי ומנגנוני הגנה פרימיטיביים כמו השלכה ופיצול. בהיפוכונדרייה הגוף הוא בעצם הגשר והמחסום בין העולם החיצון לבין העצמי הפנימי.

            בכל הקשור למישור התפקודי, הרי בהיפוכונדרייה חלה נסיגה לעומת הדיכאון. כשהגוף הוא העומד במרכז מבחינה פסיכולוגית, נשמרים יחסי אובייקט ובדרך כלל האדם האחר המשמעותי (בן או בת זוג, ילד) נתפס כטוב, כי כל האנרגיה השלילית מושלכת על הגוף.

זקנים שהם מנותקים מאוד ומבודדים חווים את העולם החיצון כריק. מבחינתם נותר  רק העולם העצמי: הקונקרטי, הפיזי, הגופני. המוח תופס את הגוף כאזור פריפרי המתפשט עד לעולם הגשמי. במעבר מהעולם החיצון פנימה האנרגיה נתקעת בגוף ומכאן ההיפוכונדרייה.

ההיפוכונדרייה היא תקשורת לא מילולית, מעין פנטומימה גופנית (Barsky, 1992), שבאמצעותה האדם מבטא כלפי אדם אחר החשוב בעיניו שדבר-מה אצלו אינו כשורה. הנסיבות הן בין-אישיות ומכאן הסברה שאם נשים את ההיפוכונדר במדבר, ייעלמו התסמינים. התסמינים מבטאים בקשה מפורשת: תנו לי מנוחה, פסק זמן, אל תצפו ליותר מדי.

התסמינים ההיפוכונדריים מבטאים את הצרכים הבלתי מסופקים של האדם לקבל טיפול, עידוד, תמיכה והזנה. הם גם משמשים דרך להתמודד עם תחושות של חוסר ערך ונחיתות.  הגוף הוא המוגבל, והדבר נסבל יותר מן ההכרה שמשהו בי אינו כשורה, שהעצמי שלי אינו כשורה. כחולה מרגיש האדם שאין הוא חייב לקבל אחריות ולהסביר כישלונות. יתרה מזאת, בהיותו חולה מותר לו לקבל עזרה ואין מאשימים אותו במצבו. ההיפוכונדרים מאופיינים בהתעסקות יתר באובייקט היחיד שנותר - הגוף. ההתעסקות בגוף מספקת אליבי לכישלונות והיא מסירה מהאדם את האחריות, והוא אומר לקרוב לו: לא אני אחראי, גם לא אתה, הגוף אשם. לכן בתחילה לפחות היחסים הבין-אישיים אינם נפגעים. עם זאת, בחלוף הזמן, בהתנהגותו מרחיק ההיפוכונדר אנשים ממנו ואז הוא מרגיש מוזנח, הכעס גובר ועמו השינוי בתפיסת האובייקט. טיפול נכון בהיפוכונדרייה עשוי למנוע פרנויה.

4.3.1 הטיפול בהיפוכונדרייה

הטיפול בהיפוכונדריה שונה מטיפול רגיל. המטרה העיקרית היא לספק לחולה דאגה ואכפתיות (CARE) ולא ריפוי (CURE). המטרה היא לכן לעזור למטופל לשאת את התסמינים ולא להכחיד אותם. המטפל חייב להכיר בעובדה שההיפוכונדר זקוק לתלונותיו כדי לשמור על הערכה עצמית ביחס לאובייקט. משום כך יש לתמוך בו במפגש עמו ולשמש כמכל לתלונותיו ולחרדותיו. אין להתווכח אתו ולנסות לשכנעו שאין בסיס לחרדותיו, ואף לא לספק לו פירושים על תחושותיו. המטרה היא לטפל בתסמינים בלא לצפות שייעלמו. למעשה, יש שני מישורים לתקשורת בעת הטיפול: במישור השטחי המטופל והמטפל עסוקים בחוזה המסורתי - לעשות דבר-מה בדבר התלונה של המטופל, למשל: "אני רואה שיש לך בעיה. אינני יודע מה הסיבה אך אעשה כמיטב יכולתי לעזור לך"; במישור העמוק יותר שוררת הבנה שהמטופל זקוק לתסמינים כדי להתמודד.

המטפל מספק למטופל יחסי אובייקט יציבים בעצם היותו זמין למטופל בזמנים מוגדרים. המטפל נותן למטופל לגיטימציה להרגיש חולה או לסבול. מילות תמיכה ועידוד בנוסח "אני מתארת לעצמי כמה קשה לך, או כמה כואב, או כמה אתה מודאג ממצב הבריאות שלך" מאפשרות למטופל להרגיש שיש מי שמבין אותו, מעודד אותו ומחזק אותו להמשיך ולהתמודד למרות התסמינים הקשים שמהם הוא סובל.

כשנראה שנוצר קשר והמטופל מרגיש בטוח ורגוע יותר, ניתן להתחיל לשאול אותו על חייו ועל האנשים החשובים בחייו. במהלך הזמן ניתן לעמת את המטופל בעדינות עם העובדה שאדם כמוהו, בעל עבר עשיר, משפחה ותחומי עניין, מדבר רק על הגוף, ולעזור לו לבטא במילים קשיים, תסכולים, אכזבות או כעסים שאולי יש בו כלפי הסביבה. יש להביא בחשבון שרוב המטופלים המגלים רגישות מוגברת לגופם מגלים גם רגישות מוגברת לעימותים בין-אישיים ולכן במקרים רבים תגובותיהם קיצוניות.

יש להדריך את הצוות הרפואי, את הרופא או את האחות שיש לבדוק את החולה בדיקה יסודית, לצייד אותו בגלולות כלשהן כדי שירגיש שהוא זוכה לטיפול, לקבוע אתו פגישות קבועות בתדירות תכופה ולא כפי שמקובל רק כשנוצרת בעיה. חשוב שהחולה ירגיש שהרופא מתייחס אליו לא רק כאל חולה אלא כאל אדם ויגלה בו עניין מעבר לתסמינים. גם האבחנה של הרופא  צריכה להיות ברורה ולא רק שלילה של מחלות שהמטופל אינו חולה בהן. אפשר למשל לדבר על רגישות יתר של מערכות בגוף, על מערכת חיסון חלשה ועוד. 

 

מתוך הספר "האתגר שבהזדקנות" ד"ר ליאורה בר-טור

Copyright ן¿½ 2008 Tzmatim, All rights reserved.