מאמר של נרי ליבנה-
מוסף הארץ- 14.4.17
לפני עשרים ומשהו שנים,
ביום סתווי, החזרנו, בני ואני, את אבי מאחד מאשפוזיו במחלקה הגריאטרית בשערי צדק.
בכניסה לדיור המוגן שלו בירושלים בשכונת תלפיות הישנה, ניגש אבי לבדוק את הקלנועית
שלו. "אבא", אמרתי לו, "הרופא אמר שאסור לך לנסוע בקלנועית לפחות
שבועיים, בגלל הקוצב לב החדש". "כן, כן", אמר אבי בחוסר סבלנות,
"אני רק בודק אם יש בטרייה, רגע אחד".
הוא התיישב על הקלנועית
ואז, בתוך כמה שניות, הפעיל אותה ויצא למסע אל עבר דרך חברון שהיא הכביש העמוס
והמסוכן ביותר בירושלים. הוא נסע בשיא המהירות (30 קמ"ש) נגד כיוון התנועה.
משאיות חלפו על פניו בצפירות אדירות, מכונית או שתיים ירדו לשולי הכביש, וכל אותו
זמן המשיך אבי במסעו ישר קדימה כשהוא מנופף בידו הבריאה, יד ימין, וזועק אל חלל
העולם "ריבוינו של עולם, אתם לא רואים שנוסע פה איש זקן וחולה?" ואילו
אני ובני דולקים אחריו ומנסים לשווא להדביק אותו.
למרבה המזל, מקץ
קילומטר, ממש ליד המזרקה בימין משה, כבתה הקלנועית שלו והוא נאלץ לחכות לנו במשך
כמה דקות. "יכולת להיהרג", צעקתי עליו מתנשפת כולי. "נו, אז
יכולתי", אמר אבא שלי שהיה אז בן 77, לאחר חמישה אירועים מוחיים ועדיין כמעט
צלול לגמרי. "נוסעים כמו מטורפים הנהגים בעיר שלך, כמו שאני חי ככה אני מת אם
לא כולם פה דגנרטים. ממש שיקגו פה".
דאגתי לו מאוד, אבל לא
יכולתי שלא להתפעל ממסע הבריחה ההירואי שלו אל החופש. עד היום, בעיני ובעיניו של
בני, הדהירה המטורפת שלו והריצה המבוהלת שלנו בעקבותיו היא אחת מנקודות השיא של
ימי זקנתו. הוא היה משותק בחצי גוף, חולה לב וסוכרת, ועדיין נשארה בו מספיק תאווה
לחיים, די אומץ, כדי שינסה לברוח אל החופש.
עברו יותר מעשר שנים
מאז אותה תקרית והזדמן לי לראות את הסרט הנפלא "סיפור פשוט", שבו קשיש
חולה באמפיזמה שרישיון הנהיגה שלו נשלל ממנו, מחליט לצאת למסע על פני מחצית משטחה
של ארצות הברית כדי לבקר את אחיו שלקה בשבץ. הוא נוסע על מכסחת דשא. לא יכולתי
להפסיק לבכות לאורך הסרט כולו. אלווין סטרייט, גיבור הסרט, נראה לי דומה כל כך
לאבי. מאז ניסיון הבריחה של אבי, חשבתי לעצמי שאולי חבל שהצלחתי לעצור בעדו. מה
תרמתי לו בכך, עוד חמש־שש שנים של גסיסה איומה ואובדן צלם אנוש? אולי הבריחה, גם
לו היתה מסתיימת ברע, היתה משיבה את כבודו של מי שהיה אמיץ מספיק כדי להוריד את
מדי הרב הצבאי של חיל התותחנים הצ'כי, להתפקר, להפוך לציוני, לעלות ארצה, להתגייס
לצבא הבריטי ואחר כך לצה"ל. אולי לכמה שעות הוא יכול היה לשוב ולהיות הגבר
שבגברים, האבא הכי גבוה, הכי חזק והכי חתיך בשכונת נוה שאנן?
אבל באותו הזמן, מנקודת
מבטה של מי שנאלצה להפוך להורה של אביה, הייתי בטוחה שאני יודעת מה טוב בשבילו.
הרי עלי הוטלה כל האחריות לחייו. תמיד נדמה לנו שאנחנו יודעים איך אמורים להתנהג
אנשים מבוגרים מאיתנו. קוראים לזה אייג'יזם או גילנות. כמו כל ה"איזם"
באשר הם, האייג'יזם בעיקרו הוא מכלול של דעות קדומות ומוסכמות חברתיות הנובעות
מהן. כשהייתי בת 15, נראו לי אנשים בני 30 מבוגרים להחריד עד כדי פתטיות. סבתא שלי
שהיתה בת 53 כשנולדתי (הייתי הנכדה השישית שלה) נראתה לי זקנה מופלגת. היא אמנם לא
דיברה יידיש כמו הסבתות של החברות שלי וגם לא ערבית (למרות שידעה יידיש וערבית וגם
גרמנית, צרפתית ואנגלית) אלא עברית של ילידת הארץ, אבל היא לבשה בגדים של זקנה,
והתלוננה כל הזמן על כאבי בטן ומחושים שונים. היא היתה "חולנית" עד
שנפטרה בשנתה בגיל 101. היא היתה נחה בצהריים ובשעה חמש היתה שותה תה עם נענע
ומשחקת דמקה עם סבא שלי, שעדיין עבד במשרה מלאה. היא נראתה כמו שנראו הסבתות
בציורים בסיפורי הילדים. היו לה משקפיים עגולים. עד היום אני מוצאת ציורים של
סבתות כאלה בספרי הילדים שמהם אני מקריאה לנכד שלי.
.