בצבת החיים- בגיל 89 לב מול שתי חזיתות

ד"ר ליאורה בר-טור

רחל פרצה אל חיי בסערה לפני כחודש, משאירה חותם עז ממנו אינני מצליחה להשתחרר. אלה אותם מפגשים חטופים עם "זקנים" חכמים,"מלח הארץ" שבנו והקימו ותרמו לעיצובה של החברה הישראלית, המעוררים בי התרגשות והערכה גדולה,  מלווה בגעגוע לימים של גאווה לאומית והמון תיקווה כשאת ההימנון שרנו בגאווה

רחל אישה קטנה וצנומה,עם  זוג עיני תכלת בורקות, דיבור מהיר וברור כשל אישה צעירה, חיוך כובש. אישה שניראה שמי שהוא התבלבל כשרשם את תאריך הלידה בתעודת הזהות שלה.  במפגש הראשון היא מתגלה כאישה מלאת אנרגיות, רבת תחביבים ועיסוקים, חכמה ובעלת חוש הומור. למרות הקשיים אותם היא מתארת,  היא מרבה לחייך, להשתמש בהומור כדי לטשטש את הכאב וסוחפת אותי לעולמה העשיר, המורכב והמפוצל,  ובעיקר,  משאירה אותי מוקסמת מהמוטיבציות שלה להמשיך בגיל 89 ל״בלוע״ את החיים, להתעמל, לעסוק בקרמיקה, לכתוב, לטפל בצמחים, לקרוא ולגמוע בסקרנות את רזי החיים שטרם גילתה, לחיות במרוץ כנגד הזמן האוזל במהירות, מבלי שידעה שבעוד שבועיים מיום פגישתנו  תסתלק מן העולם ושובל התכניות שלה יגדע..

"יש לי 32 תחביבים: אני מומחית בצמחים, תופרת לעצמי לבד את הבגדים כל השנים, אני מתעמלת מגיל חמש ועד היום כל יום -  פיתחתי שיטה חדשה של תנועות גמישות  -  שיטת רחל,  ציירתי ועבדתי בקרמיקה אני עושה סרטים קהילתיים, אני אוהבת טבע וטיולים משחקת ברידג' ", היא מספרת לי כשאני תוהה איך מתנהלים חייה.

מה מביא אישה כל כך חיונית וחיובית למפגש עם פסיכולוג?

כפי שקורה לא מעט, סיבת הפנייה איננה קשורה ישירות לתיפקודה אלא לקשיים שיש לה כמטפלת עיקרית בבעל חולה, וההשלכות שיש להם  על מצבה הנפשי, על יחסיה עם בעלה ועל יחסיה עם ילדיה.  כל בת או בן זוג המטפלים בבני זוג חולים ומוגבלים חווים תסכול גדול, מלווה  לא פעם בחוסר אונים, אמביוולנטיות, כעס שאין לגיטימציה לחוות אותו ולכן גם מתלווה לו רגש אשם. אך יותר מכל מתקשים בני הזוג להתמודד עם תחושה עקבית של חוסר אונים בניסיון  לנהל את חייהם לאור מצבו התפקודי של בן או בת הזוג המוגבלים ותחושת בדידות למרות המשפחה התומכת.

עבור רחל, שניהלה כל השנים את חייה, חיי משפחתה, ועולמה המקצועי והחברתי העשיר, ביד רמה ובטוחה, תחושת חוסר האונים מהווה איום גדול ומעוררת תסכול רב.

במצב הבלתי אפשרי הזה מצאה את עצמה רחל נאבקת בשתי חזיתות. חזית הבעל, שממיטת חוליו הפך דרשן, תלותי, נגטיבי, ומעיק,  עקב הירידה הקוגניטיבית שמתלווה למצבו הפיזי המתדרדר, וחזית הילדים האוהבים והמודאגים שמתקשים לקבל את חוסר הסבלנות שלה כלפי אבא ואת העימותים שביניהם.

"אני אופטימית אוהבת אנשים, חיות,  טוב לי. יש לי שני ילדים, שבעה נכדים ואחד עשרה נינים. אנחנו ביחסים נהדרים,  אבל אני מרגישה שהילדים לא מבינים אותי. אני מכירה את המחלה ויודעת שיהיה עוד יותר גרוע".

במערבולת חוסר האונים והתסכול של המשפחה כולה, הייתה הפנייה של הילדים של רחל  קריאת הצלה כמעט, בתקווה שאצליח להרגיע את אמא, לתמוך בה ובעיקר להסביר לה ״איך להתנהג עם אבא״. שתהיה יותר סובלנית, שלא תרים את הקול, שלא תתווכח איתו על כל דבר, שתהיה יותר חמה אליו, כי הוא הרי כל כך סובל.  הילדים, המסורים והטובים במיוחד, נקרעו בין הדאגה לאבא והרחמים כלפיו לבין הדאגה לאמא והקושי להבין אותה ולתמוך בה.

״הם לא מצליחים להבין כמה הוא השתנה. כמה הוא שוכח, חוזר על עצמו כל הזמן, לא מסכים לקום מהמיטה, מוציא את צינור העירוי כי איננו יכול לסבול אותו ואיננו מבין שזה אסור, לא רוצה ללכת למקלחת, כל הזמן שואל לאן אני הולכת, מתי אני חוזרת, שוב ושוב. אני משתדלת כמה שאני יכולה, אבל זה מעייף . נכון, לפעמים אני צועקת, אבל לא עליו – זה ביטוי לתסכול וליאוש!! אני משווה את עצמי לאחת שקיבלה שפשוף רציני. כל נגיעה כואבת. יש לו אלצהימר אך הוא ניראה בסדר ואיש אינו יודע מה באמת מצבו".

לפגישה השנייה מביאה לי רחל ספר שכתבה. רומן היסטורי המתאר את בית החולים בו עבדה כאחות בימיו הראשונים.  אני מבקשת מממנה שתספר לי על עצמה.

רחל מתחילה בסקירה קצרה של חייה. השנים הראשונות בגרמניה בה נולדה, העלייה לארץ בגיל עשר, החיים בתל אביב הקטנה, ובהמשך מגוון עצום של פעילויות, תפקידים מקצועיים וציבוריים בארץ ובעולם, משאירה אותי נפעמת לאור חייה העשירים ורבי הפעילות.

" אני מרגישה צעירה למרות הגיל. הוא, הגיל, לא מפריע לי להתעמל כל יום, לטייל בארץ שאני כל כך אוהבת. אבל, מאז שבעלי חלה זה כמעט בלתי אפשרי", היא חוזרת ומשתפת אותי בתסכול הקיומי שלה ובתחושת הבדידות לנוכח העדר הבנה וקבלה של הילדים את מצבה הקשה.

במהלך השיחה היא נרגעת ושמחה לעבור ולספר על עצמה, על בעלה טרם מחלתו, על הנסיעות הרבות בארץ ובעולם, על התפקידים החשובים שמילאה, על מקצועה כאחות, על העלייה ארצה והחיים לפני קום המדינה ועוד. אני מקשיבה מרותקת. אני מבינה עד כמה מתסכל השינוי שהיא חווה מאז שחלה ההתדרדרות במצבו של בעלה, והניסיון הנואש להמשיך ולהתנהל כרגיל, בהתאם לצרכים שלה והאנרגיות הרבות שעדיין יש לה, ובאילוצי המציאות של הצטמצמות והתרוקנות עולמו של בעלה. אני שותפה לתחושת חוסר האונים. התרומה שלי היא קטנה - הקשבה והבנה. מעין חיבוק רגשי וגם ממשי, עבורה זה המון. הרגשה שמבינים אותה, שהיא לא לבד.

אנחנו מסכמות להיפגש שוב בשבוע הבא. הפגישה לא התקיימה. חיידק אלים "חטף" אותה ולאחר שנאבקה בו כשבוע, הסתלקה מן העולם, מותירה את בני משפחתה וידידיה הרבים בהלם.

מאז היא שבה ופוקדת אותי מדי פעם במחשבות. תחושה של החמצה מלווה אותי ועצב גדול יחד עם הנחמה שכפי שחיה בסערה כך גם אולי התאים לה להיפרד מן העולם -  צלולה, חיונית, פעילה ונוכחת במלוא עוצמתה.

ביקרתי בביתה במהלך השבעה. רציתי לחלוק לה כבוד אחרון, לראות כמה דברים שסיפרה לי עליהם והייתה בודאי שמחה שאראה אותם. ביקשתי גם לנחם ולהביע את הערכתי לילדים שדאגו לה במסירות כה גדולה ובאהבה. קראתי את היומנים שהכינה בקפידה - תיעוד מפורט, מאורגן ומסודר של חייה וחיי המשפחה, כדי שיהיה קל לילדים ולנכדים. מכתבי פרידה שכתבה בעודה בחיים, צוואה רוחנית לנכדים. תיעוד כל עבודות היד ותחביביה...קראתי את הדברים שכתבו לה בני המשפחה באירועים שונים ובלוויה. ליוויתי אותה בצעירותה ולאורך שנות בגרותה וזיקנתה באמצעות התמונות והמאמרים שפרסמה,  ונפרדתי בתחושה של הקלה. רחל שנתנה כל כך הרבה בחייה, גם קיבלה הרבה וזכתה להמון אהבה והוקרה.

 ** המאמר התפרסם ב"דורות" -מגזין לקידום השירות לאוכלוסיה המבוגרת

גליון 141- יולי 2012