קללת המטפל הזר המושלם

ד"ר ליאורה בר-טור

כניסתו של מטפל זר לביתם של זוג זקנים עשויה להערים קשיים רבים. מעבר להתמודדות של הזקן המוגבל עם התלות הבלתי נמנעת באדם זר, נאלץ בן או בת הזוג הבריא להתמודד עם קיומו של אדם מבוגר נוסף בבית. מערכת היחסים הזוגיים הופכת למעשה למשולש. איכות המשולש תלוייה בגורמים רבים. איכות הקשר של בני הזוג, מצבם הקוגניטיבי והרגשי ומבנה האישיות של שני בני הזוג. גם הרקע והאישיות של המטפל- הצלע השלישית במשולש, הם מרכיבים חשובים ולהערכתי לא מספיק נידונים בספרות המקצועית.

הבעיות המתעוררות עם כניסתו של מטפל זר הן בדרך כלל סביב מאבקי עצמאות ותלות, דחייה של האדם המוגבל או בת/בן זוגו את המטפל/ת בתואנות שונות הנוגעות לתפקודו, התנהלותו, אישיותו. כשאחד מבני הזוג סובל מירידה קוגניטיבית עלולה להתפתח דלוזיה פרנואידית כלפי המטפל/ת על רקע של גניבה, קינאה רומנטית, הרעלה ועוד. הדלוזיות הללו מבטאות את חוסר האונים , החרדה העצומה והכעסים שחש הזקן הירוד פיזית וקוגניטיבית. רגשות אלו מושלכים על המטפל הזר שנתפש כגורם עוין- אויב.

במצבים שבהם הזקן המוגבל היה תלוי לחלוטין בבת זוגו טרם כניסתו של מטפל, קיים לא פעם קושי של הזקן לוותר על הנוכחות והסיוע המתמיד של בת הזוג, מתוך הרגל ולעיתים מתוך צורך בשליטה וחרדת פרידה המתעוררת כשהאישה יוצאת מהבית.

גם לבת הזוג קשה לעיתים לוותר על התפקיד המרכזי שנטלה על עצמה.על הכוח, על השליטה והתחושה שיש לה תפקיד חשוב שיש לשמר.

למרות הקשיים הרבים, פגשתי לא מעט משפחות שהמטפלת או המטפל נקלטו באהבה והפכו לחלק בלתי נפרד מהמשפחה. המשולש שנוצר הקל על הלחץ הזוגי ואיפשר לבת/ בן הזוג הבריא מעט מרחב וחופש יחסי.

כזה היה המצב אצל בני הזוג רוט עם כניסתו של המטפל קריס לטפל בצביקה. זוגיות טובה וקרובה, אישיות לבבית וחמה של אדם חולה ונעימות הליכות, צניעות ומסירות של אשתו, היוו בסיס טוב ובטוח לקליטתו של המטפל הזר.

קריס התקבל באהבה ובכבוד. הוא הפך לחוליה נוספת במארג משפחתי חם. התייחסו אליו כאל בן משפחה. הוא מצידו הגיב בהתאם. בנאמנות, דאגה רבה, חום, וקירבה גדולה לצביקה בו טיפל מעבר לטפול הסעודי גם בהרבה רגש. במגע, בליטוף בהומור.

חנה וצביקה שניהם בני 84. חנה ילידת הארץ. צביקה נולד בפולין. לבני הזוג 3 ילדים בן ובת שחיים בארץ, הבת בקרבת מגורים, הבן יחסית רחוק. בת נוספת חיה בחו"ל. יש להם שישה נכדים ונינה. מערכת היחסים עם הילדים קרובה וטובה מאוד.

השניים מתגוררים בעיר מזה כחמש עשרה שנים. קודם לכן חיו במושב. חנה הייתה חקלאית. צביקה עבד במפעל והתקדם לתפקיד ניהולי. המעבר לעיר היה מהלך שהובילה חנה שמאסה בחיי הכפר ועבודת השדה וחלמה על חיים בכרך הגדול. בעיר החלה חנה לעבוד כמזכירה. היא עבדה מספר שנים עד שבריאותו הלקויה של צביקה לא איפשרה לה יותר להשאיר אותו לבד.

חנה אישה עצמאית ובריאה יחסית. כיום מתקשה בהליכה. יש לה נפיחות ברגליים והיא צועדת לאיטה עם מקל. צביקה חולה לב כבר הרבה שנים. הוא סובל מחוסר שווי משקל. מדי פעם מאבד את ההכרה. יש לו לחץ דם גבוה. בעקבות כמה אירועים מוחים שעבר הוא מתקשה להניע יד ורגל, הוא מתקשה ללכת עם הליכון ולכן רוב הזמן הוא בכסא גלגלים. בנוסף יש לו אובדן ראייה ולכן אינו יכול לקרוא וגם בקושי יכול לראות טלוויזיה. מעבר לירידה הפיזית, מצבו הקוגניטיבי של צביקה תקין וכן גם מצבו הנפשי. מצב רוחו טוב. הוא מתואר על ידי חנה וילדיה כאדם חם מאוד, פתוח, חיובי ולמרות מצבו הבריאותי המורכב, שומר על מוראל גבוה.

 לאחר  אובדן ההכרה הרביעי של צביקה הפעילו הילדים לחץ כבד על האם לקבל עזרה. לעזרתם של בני הזוג נכנס קריס  מטפל זר ממוצא הודי.

קריס  בן  ה- 45, נשוי ואב לילדים,  השתלב במהירות בעבודה ובמרחב החיים המשותף של צביקה וחנה. הוא התגלה כאדם חרוץ, אחראי, מסור, מעורב. "מטפל יוצא מן הכלל בעבודתו",

 אומרת חנה. הוא מנהל את הבית, מנהל היטב את הטיפול בצביקה, מבשל, קונה. אדם עם הרבה אנרגיות ושימחה. הוא וצביקה מרבים לצחוק ביחד. כולם אוהבים אותו וצביקה קשור אליו מאוד. הילדים מתארים אותו כמטפל נחמד, רגיש חכם, דואג גם לאמא, לוקח אחריות. בין אבא למטפל חיבור טוב.  

עד לאחרונה המצב היה אידיאלי.

לפני כארבעה חודשים פרץ ריב בין חנה למטפל. זה קרה בעקבות אשפוז של צביקה בבית חולים ולחץ מאוד גדול של חנה ושל קריס ששהו ליד מיטתו לסירוגין כל הזמן. חנה טוענת שכשחזרו הביתה מבית חולים אחרי יומיים באשפוז הרים קריס את הקול עליה והכריח אותה בניגוד לדעתה ולמרות שהייתה מותשת כי רק חזרו מבית חולים, ללכת בערב לקופת חולים לקנות תרופות לאבא. חנה סברה שיש להם בינתיים תרופות עד למחרת ושתוכל ללכת מחר אך קריס התעקש שחשוב שיהיו התרופות. חנה יצאה מהבית כועסת ומאז איננה מצליחה להשתחרר מתחושות קשות שמלוות אותה. כעס על המטפל שהכריח אותה ועל עצמה שהסכימה בניגוד לדעתה לשמוע בקולו. אך גרוע מזה היא לא יכולה לשכוח את הצרחות  שצרח עליה וזה גרם לה להפרעת חרדה, למתח, להפרעות שינה, ובעיקר לפחד, חוסר אמון. זה היה התקף, לא סתם צעקה היא חוזרת ומספרת, "כאילו נכנסה בו איזו רוח".

בעקבות אותו אירוע השתנו החיים בבית. חנה מתוחה מאוד, ממעטת בקשר עם קריס. הוא מבחינתו מנסה עד כמה שאפשר לרצות אותה ולהיות צייתן ורגוע. היא לא יכולה להשתחרר מהטראומה שחוותה וכל בקשתה היא שהילדים ימצאו לו תחליף.

במהלך החודש הראשון ניסו הילדים להרגיע את האם הנסערת. אך לשווא. היא המשיכה להתלונן על לחצים, קשי להירדם ומתח. בהמלצת רופא המשפחה החלה לקחת כדורי הרגעה.

קריס מצידו לא ידע את נפשו. הוא התנצל, הסביר שלא צעק שנפגע מתנועת היד שלה שהתפרשה אצלו כזלזול. הילדים ניסו להסביר לחנה שבמצבי לחץ יכולים לאבד עשתונות לפעמים, אך היא לא נרגעה. המשיכה לפחד שזה יקרה שוב וחזרה שוב ושוב על הבקשה שימצא לו מחליף כי היא איבדה בו אמון. גם הניסיונות שלהם לשכנע אותה שלטובת אבא אולי כדאי שתחשוב שוב, לא הועילו.

הילדים התקשו להיענות לבקשתה של האם. דאגתם הייתה למצבו הבריאותי המורכב והלא יציב של צביקה שהופקד בידיו של מטפל מעולה שטיפל בו במסירות ובמקצועיות ומעבר לכך היה אהוב במיוחד על אביהם. "החיים של אבא הם על בלימה" אומרים הילדים "אמא מודעת לזה. קריס מאריך את חייו".

הקונפליקט הקשה שחוו בני המשפחה היה בין הדאגה לבריאותה הנפשית של האם לבין הדאגה לבריאותו הפיזית של האב. הם שערו שהבעיה היא ביסודה בעיה רגשית של האם ולכן החליטו לפנות לייעוץ ועם תיקווה שניתן יהיה לעזור אולי לאמא להתגבר על הטראומה.

חנה התגלתה בשיחות כאישה חכמה, רגישה, צלולה ובהירת מחשבה. אישה נעימה אך גם החלטית, וחזקה. במהלך חייה חוותה כמה משברים עימם הצליחה להתמודד בכוח רצון והתמדה. היא פעלה בנחישות ובהתמדה כשסייעה לבעלה בקידומו המקצועי, כשהחליטה שהם עוזבים את המושב ועוברים לעיר, כשהחליטה שהיא רוצה לעבוד בעיר ועוד.

חלק ניכר מהקשיים שהיא מתארת היו קשורים ליחסים המורכבים של צביקה עם אימו המנוחה.

 "צביקה היה שבוי של אמא שלו. צביקה לא היה שלי, אמא שלו שלטה בו. ניראה שהיום היחסים של בעלה עם המטפל הם שחזור מערכת היחסים עם חמותה וזה מעורר רגשות חזקים

עם פטירתה של האם השתפרו במידה ניכרת היחסים בין צביקה לחנה. בריאותו הרופפת של בעלה חיזקה עוד יותר את התפקיד שקיבלה על עצמה לדאוג ולטפל בו במסירות ובאהבה. במשך כל השנים ועד לפני כשלש שנים טיפלה חנה בצביקה במסירות רבה. הוא כל עולמה, אומרים הילדים. למרות הקושי הרב, סירבה חנה לקבל עזרה. בעוד שבעבר חיי הנשואים של חנה וצביקה לא היו אידיאלים ולוו במשברים ובדיכאונות, דווקא ב 20 השנים האחרונות הקשר הוא טוב. "הוא הרגיש שהוא צריך אותי וזה עשה מפנה גדול. בשנים האחרונות הוא מאוד תומך ומבין אותי" אומרת חנה.  כשקריס נכנס לחייהם הייתה לחנה הקלה מסוימת. הוא למד מהר מאוד איך לטפל בצביקה. נוצר ביניהם קשר נהדר מלווה בצחוקים. בנוסף הוא גם מבשל מצוין ולכן הוא גם התחיל לבשל ואפילו ללכת לסופרמרקט ולקנות מצרכים לבד. למעשה הוא שיחרר את חנה כמעט מכל המטלות של ניהול הבית והטיפול בצביקה. לכאורה ניראה היה שהכול נפלא אלא שמה שניראה כשחרור ורווח עצום, נחווה גם כהרחקה ולכן גם הפסד גדול עבור חנה.

 "ראיתי שצביקה הוא שפוט של קריס  וקריס מנצל את זה. היה שלב שצביקה וקריס היו ביחד ואני בצד. דיברתי על זה עם צביקה. בהתחלה הוא טמן את הראש בחול, אך כשהבין כמה נפגעתי חלה התקרבות".

יחד עם זאת חנה איפשרה לקריס לנהל ולא רק לטפל בצביקה וכך קרה שבתחילה היו בבית שני מנהלים – חנה וקריס, אך בהדרגה ניראה היה שקריס תופס יותר יותר נפח בחייהם ומקומה הולך ומצטמצם.  כך קרה שברגע של משבר מצאה את עצמה חנה מנוהלת על ידי המטפל: "אני לא מבינה איך עשיתי מה שהוא דרש...". ברגע של חולשה, עייפות מצטברת וחוסר אונים "יצא השד מן הבקבוק". חנה הובסה ואיבדה את האוטונומיה שלה ובעיקר את הסמכות שאמורה להיות לה כבעלת הבית, כאשתו של צביקה והמעסיקה של קריס. מבחינתה של חנה היה זה אירוע טראומטי ושחזור של תחושת דיכוי, חוסר אונים וחולשה שחוותה במשולש הקודם והמשמעותי של חייה.

מטרת הייעוץ שנמשך כמה מפגשים בלבד הייתה לאפשר לחנה לבטא את הכעסים, התסכולים שהיא חווה, לתת לגיטימציה לצרכים שלה ולא רק של צביקה. אך חשוב מכל לסייע לה להחזיר לעצמה את השליטה. את ניהול הביית וניהול המטפל הנפלא. לשים לו גבולות במצבים שהיא מרגישה שהוא משתלט יתר על המידה ובעיקר לסייע לה לפתח לעצמה עולם תוכן נוסף לטפול בבעלה ובבית. היא הצטרפה למועדון גמלאים והתחילה להינות משפע האפשרויות שמצאה שם.