"מפגשים על קו הקץ" – פרידה
ואבל על אובדן מטופלת זקנה ביותר
רבות נכתב על חרדות, דכאון, תהליכי אבל, התכנסות וירידה בתפקוד של
הזקנים ביותר. מעט מדי נכתב על חרדות הפרידה, חרדות המוות וההתמודדות של המטפלים
בזקנים עם פרידות ממטופלים זקנים והאבל שעשוי להתעורר בעקבותיהן.
מה קורה לנו אנשי מקצוע המלווים מטופלים זקנים בתחנה האחרונה של חייהם
? איך אנחנו חווים את המוות של המטופל הזקן? מה הרגשות שמתעוררים אצלנו? עם מי אנו
חולקים את הזכרונות? הסיפורים? הסודות שהופקדו אצלנו? את האינטימיות ושלל הרגשות שחלק איתנו מטופל או
מטופלת? לעיתים הקשר המיוחד שנוצר עם הזקן מותיר אותנו כמו את מקורביו של הנפטר,
בתחושה של "יתומים" מדמויות של
"אב" או "אם", "סבתא או סבא", "חבר" ועוד.
האבל שלנו נוטה להיות סמוי ומיוחד רק לנו. לעיתים שונה לחלוטין מזה של
בני משפחה. לא אשכח לעולם שבלוויה של אחד ממטופלי הזקנים ביותר, התחושה החזקה
שליוותה אותי במהלך הטקס והמפגש עם בני המשפחה היא שהייתי היחידה שהצטערה מאוד על
פטירתו. ניראה היה שבני המשפחה "נשמו
לרווחה" ששו לקבור אותו ולהתסתלק.
מה הם כללי ההתנהלות במצבים
אלה? האם הולכים ללוויה? האם מגיעים לשבעה? כותבים מכתב ניחומים למשפחה? נוצרים את
זכרו של המטופל מבלי ליצור כל קשר עם המשפחה מפאת החסיון המקצועי?
אין הנחיות ברורות למצבים אלו והתשובה מן הסתם תלויה במהות הקשר,
במידת המעורבות של בני המשפחה בטיפול, במידה והם יודעים על הקשר של בן המשפחה עם
איש המקצועי, האם פגשו אותו? וכמובן בקשר שנרקם בין המטפל למטופל. במהלך השנים
הלכתי ללוויות, בקרתי בשבעות וכתבתי מכתבים. היה זה בעיקר רצון אישי שלי לכבד את
המטופל, ובמידה רבה מאוד דרך שלי להיפרד. מילות הפרידה שלי זכו לא פעם להתרגשות
להערכה ולתודה מבני המשפחה
על תהליך האבל האישי שלי ממטופלת אחת כתבתי לפני מספר חודשים. לפני
כשבוע נפטרה מטופלת נוספת. אווה בחרתי לכנותה. בת 93 במותה.
הקשר שלי איתה החל לפני כ 20
שנה. היא הייתה עבורי במהלך השנים, כמו אחדים ממטופלים נוספים, מקור ללמידה
ולהשראה. הרבתי לספר חלקים מספור חייה ומדברי החוכמה ששמעתי ממנה לסטודנטים
ולמודרכים.
הקשר הטיפולי איתה הסתיים כבר לפני כ 10 שנים אך שמרנו על קשר טלפוני מדי פעם. הידיעה
על פטירתה לפני כשבוע הותירה אותי כמו בפרידה מעדה עצובה, עם רגשי אשם ותחושות
החמצה. אך גם עם חיוך ותיקווה. יותר מכל
המחישה לי הפרידה מאווה עד כמה, למרות כל
השנים שבהן אני מטפלת בזקנים, עדיין אינני
מחוסנת בפני רגשות העצב, חרדות הפרידה והמוות, אך יתרא מזאת גם מדעות קדומות ביחס
לזיקנה מאוחרת.
באפריל שנה זאת כמה דקות לפני שהייתי אמורה להתחיל שעור והדרכה
לסטודנטים לתואר שני בייעוץ למשפחות מבוגרות, צלצל הטלפון הנייד שלי. השם שהופיע
על המסך היה "אווה".
לרגע נעתקה נשמתי. הייתי בטוחה שהטלפון הוא מאחד מילדיה שמודיע לי
שאווה נפטרה. לא יכולתי לענות. הייתי דקה לפני השעור והרגשתי שאינני יכולה להתמודד
עם הידיעה העצובה.
כשנה קודם לשיחת הטלפון התקשר בנה יואב בדאגה רבה ובתחושה של חוסר
אונים כדי להתייעץ איתי לגבי התנהלות המשפחה ביחס לאמו שהייתה במצב מדורדר מאוד
פיזית ומנטלית. יואב סיפר אז שאווה עברה ניתוח מסובך ומאז היא בדיכאון, מסרבת לאכול ולשתף פעולה. ניסיתי ליצור
קשר טלפוני. אווה הייתה אז במצב שלא יכלה לדבר בטלפון.
מאז חלפו הימים במהירות. העומס של השנה האחרונה הרחיק ממני מחשבות
נוספות על אווה ולא ניסיתי שוב להתקשר. בדיעבד אני מניחה שהיה לי קשה, שהרגשתי
חסרת אונים, לא פחות ממה שהרגישו ילדיה. ניראה שבחרתי באופן לא מודע להכחיש את
העובדה שהיא כבר לא כפי שהייתה, להרחיק ממני את ההתמודדות עם הירידה בתפקודה.
ואולי גם רציתי לשמר את אווה כפי שאני זכרתי אותה כל השנים, צעירה, מלאת חוכמה,
הומור, רגישות, דעתנית, זקנה חסרת גיל- דוגמא נפלאה ל "עצמי חסר הגיל"
המאפיין כאלה שרווחתם הנפשית ויכולת העמידות שלהן הן גבוהות במיוחד.
נכנסתי לשעור וסגרתי את הטלפון אך אווה לא הניחה לי ובמהלך השעור צפה
ועלתה דמותה. החלטתי לשתף את הקבוצה שהדרכתי בקושי שלי להתקשר לביתה של אווה
ובמשמעות הקשר המיוחד שבין מטפל למטופל ובעיקר מטופל זקן. דברנו על קשיי הפרידה ,
על החרדות מהמוות ועוד. הדיון בכיתה והתמיכה שקבלתי מהסטודנטיום נתנו לי את
ה"כח" להתקשר
בהפסקה מהרתי לטלפון להתקשר לביתה של אווה. ליבי הלם בפראות! הטלפון
צילצלי! . קולה של אווה בקע מן השפופרת! ... תחושה של הפתעה, הקלה ושמחה הציפו
אותי...אווה נשמעה כמו תמיד..!..
כפי שאני זוכרת אותה. קול ברור, עם אנרגיה, נימה של עליזות אפילו
בקולה:
"הי ליאורה, את בטח מופתעת שאני מתקשרת רציתי לשתף אותך
במשהוא נחמד שעשיתי..כינסתי את כל המשפחה שלי והחלטתי שאני רוצה לספר להם על אנשים
במשפחה שלא הכירו, ההורים שלי, אחותי, בעלי הראשון..
איך את מרגישה אני שואלת בהתרגשות?
"בסדר עכשיו טוב כבר
הייתי כמעט בעולם הבא
הייתי כל כך חולה אבל הרגשתי שאני לא רוצה למות, אני חזקה, אני באה
ממשפחה חזקה כניראה".
איך את מרגישה
עכשיו? אני שואלת עדיין בנימה של דאגה,
מתקשה עדיין להשתחרר מהמחשבה המוטעית שהיא בכלל כבר לא בחיים
"אני לא רואה, לא יכולה לקרוא או לראות
טלויזיה אבל אני שומעת ספרים, רדיו, אז אמרתי משהוא שאת לימדת אותי שבכל מצב בן
אדם מחליט איך הוא רוצה לחיות, לא להיות קורבן, אני לא שואלת בשביל מה לחיות היום,
אני חיה. יש איזה מה שהוא בתוכי חזק ממני שממשיך להתעניין במה שהולך, בסך הכל
בחיים שלי היו אנשים לא פחות חזקים ממני והלכו יש בזה איזה מקריות...
יש לי יחסים נהדרים עם כל המשפחה"
אני ממשיכה ושואלת אם בני המשפחה באים לבקר
. "אם אני רוצה, לפעמים אני לא רוצה. יש לי שעות, חייבת את
המנוחה. חייבת את סדר היום הייקי שלי. מאוד לא יכולה ולא רוצה לאכול אלא בשעות
מסוימות שמתאימות לי".
אני נפעמת מהשיחה איתה. מרגישה שמחה גדולה ונוכחת שוב איך נפלתי בקלות
למלכודת הגרונטופוביה. שיחת הטלפון המפתיעה והמשמחת חיזקה את התיקווה שאפשר גם
בגיל 95 להתאושש, להמשיך בצלילות למרות חולשת הגוף.
כך נשמעה אווה לפני חצי שנה. כך אני נוצרת אותה בזכרוני.
חייה של אווה כמו של רבים מבני דורה יוצאי אירופה ובעיקר גרמניה, לא
היו שוגים בשושנים. הם היו רצופים בקטיעות, פרידות, מעברים, אובדנים, קונפליקט של
תרבויות, בליל שפות שלא מובן עד היום איך יצרו אינטגרציה ושפיות. החיים בקיבוץ של
אותם הימים היו רצופי אתגרים לאישה דעתנית, עצמאית כמו אווה שניסתה במידת האפשר
לתמרן בין התפקידים הרבים כאמא, רעיה, אישה עובדת, חברת קבוץ פעילה ועוד.
כשהכרתי אותה כבר הייתה בשנות השבעים לחייה לאחר אובדן כואב שבדיעבד
הסתבר שהצית אובדנים רבים נוספים בעברה, ובעיקר אובדן אימה בגיל צעיר. המפגשים
איתה היו מרתקים והתובנות שעלו כמו גם הדרך שעשתה מאז שהכרנו להתמודד עם האבל ועם
מגבלות הגיל וההזדקנות ובעיקר להמשיך להיות פעילה וחיונית היו מדהימים. היא יצאה
עם ילדיה למסע שורשים בעיר הולדתה, הכינה סרט המתעד את ספור חייה המפותל וחובק
היבשות ביום ההולדת ה 80. כל אלה ועוד היו כמה אבני דרך משמעותיות במהלך ההזדקנות.
אחד המפגשים האחרונים עם אווה היה כשהייתה בת 84. היא נראתה נפלא, אני
כותבת. אווה סיפרה שהיא ממשיכה ללמוד ,להיות
פעילה, לרקוד אפילו, אך גם להיות עסוקה במחשבות על תפקידיה כאמא וכסבתא. תחושות של
החמצה ותסכול המשיכו לקנן בה - מחיר הלינה המשותפת בקבוץ. שוחחנו על התיקון והפצוי
בהורות מאוחרת, סבתאות . אווה נפרדה ממני מעודדת ושמחה.
למרות גילה המתקדם היא המשיכה במהלך השנים לשמור על רוח נעורים,
אנרגיות, סקרנות, המון אהבה, דאגה, עניין בילדיה, כלותיה, נכדיה, ניניה. בשיחות
הטלפון שהיו לנו מדי פעם הפליגה בשבחם, עדכנה אותי בנעשה איתם ושיתפה אותי בתסכול
על חוסר היכולת לבלות במחיצתם יותר. הורות בזיקנה המאוחרת היא נושא שמעסיק אותי לא
מעט. עדיין לא נחקר ונידון בספרות. בזמנו חשבתי לחקור אותו ביחד עם ד"ר שרון
רמר חברתי ועמיתה להוראה בתכנית ללמודי משפחה.
המפגש האחרון עם אווה היה בביתה בקיבוץ לפני כמה שנים. אווה כבר הייתה
כבולה לביתה, עם מטפלת סיעודית אך למרות תשישותה הפיזית, שמרה על חיוניות, מעורבות
ועניין. מצב רוחה כבר היה ירוד יותר, צפוי ובלתי נמנע, לאור המוגבלות והתסכול של
מי שרוחו צעירה אך כבולה בגוף חולה וזקן. שמחתי על ההזדמנות שניתנה לי לבקר אותה ולהכיר
גם את סביבתה הטבעית. אני מאמינה שאיש מקצוע המלווה זקן בפרק האחרון של חייו
מחוייב. המחויבות היא לצאת מהמקום הבטוח במרפאה, בקליניקה, במחלקה, ולבקר אותו
בביתו במידת הצורך. לפחות פעם אחת. להכיר את הסביבה שבה הוא מזדקן ואולי מסיים את
חייו. להפרד.
בשיחת הטלפון האחרונה שיזמה היא אלי קיבלתי מאווה מתנה נוספת. מתנת
פרידה. שעור אחרון חשוב.. לדבוק באופטימיות ובתיקווה לבחון שוב את חרדות המוות שלי. שוב גיליתי עד כמה גם
פסיכולוג מומחה, מדריך, מנוסה שמאחוריו
כבר שנים רבות של טפול וקשר עם האוכלוסייה הזקנה איננו חסין מחרדות מוות, מחשבות
פסימיות, וסטריאוטיפים.. גילנות אפילו....
כזאת הייתה אווה מפתיעה,
שוברת מוסכמות, וסטריאוטיפים של גיל ומיגדר. אני יכולה לדמות אותה מביטה בי,
מחייכת במבט שובב.
במהלך שיחת הטלפון שירבטתי חלק חשוב מהדברים שאמרה. היה לי חשוב לזכור
אותם במדויק. היא גם שאלה עלי ועל ביתי
יעל שחייה בניו יורק. זכרה הכל...
עד כאן הקשר האחרון שלי איתה.
לפני שבוע קבלתי הודעת טקסט מאחד מילדיה שנפטרה. עצב הציף אותי. באותו
לילה כתבתי לילדיה מכתב. הכרתי היטב את ילדיה ונכדיה מספורים רבים שסיפרה במפגשים
ובהמשך בשיחות הטלפון ובמיילים ששלחה לי. הקשר שלה איתם היה עמוק והייתה להמעורבות
גדולה בחיי חלק מהם במיוחד. במהלך הכרותנו שוחחתי עם חלקם בטלפון כמה פעמים. במכתב
תיארתי את הכרותי עם אווה, את תרומתה לי כמטפלת, כאדם צעיר יחסית, להכרות ולהבנה את החיים בצל המלחמה, ההגירה והשואה,
הזיקנה בכלל והזיקנה המאוחרת בפרט. הוספתי את ההתרשמות שלי מחוכמתה ויכולת
ההישרדות שלה במהלך מסע חיים ארוך, טראומטי, רב קטיעות ופרידות. המכתב ריגש אותם
מאוד . כתבתי להם כדי לנחם אותם ולהביע את השתתפותי בכאבם אך גם ואולי בעיקר, כאמצעי
להתמודד עם האבל האישי הקטן שלי על הסתלקותה וכדי לנצור את זכרונה שניצרב כבר
במהלך השנים
אותי היא מלווה מאז שהכרנו ואני לא פעם משתפת את הסטודנטים והמודרכים
שלי בכמה אפיזודות מחייה ובהן התקווה האופטימיות, היכולת להמשיך להתפתח, להשתבח,
לתקן, לפצות ולהשלים חסרים וחסכים מהעבר ולהגיע לשלווה ולמנוחה הרבה בזכות משפחה
נפלאה שמחזקת ומשמרת את מרכזיותה למרות הגיל המתקדם והמרחק בשנים.
ליאורה