הכוח לשנות
באי קטן ויפהפה בשם גבריולה אי שם בקנדה פגשתי את סטיבן וניקול. שניהם בני 70 + . סטיבן עו"ד במקצועו והיום נגר ופסל חובב. ניקול מנהלת חשבונות ובעבר שותפה במשרד נסיעות, כיום אמנית בהתהוות. היא מעצבת תכשיטים, תיקי בד, גרביים ושכמיות בשלל בדים צבעונים אותם היא שמחה להציג בפנינו ואפילו למכור בגלריה הקטנה שבחצר האחורית.
בשעות הבוקר לאחר צעידה של כ 5 קילומטרים או רכיבה באופניים, מתמסרים סטיבן וניקול לתחביביהם. ברקע מתנגנת מוזיקה קלסית. בוב החתול השמנמן שרוע על שטיח במטבח. לקראת הצהרים מופיעה משפחת איילים לבקר בחצר ממתינה לארוחה שניקול מגישה להם באהבה.
איזו שלווה! אני מתבוננת סביב, מקשיבה לדברי ניקול וליבי מתמלא בקנאה.
בשעות אחר הצהרים יוצא סטיבן לשיט בקיק במפרץ הסמוך לבית. ניקול מתיישבת לנגינה היומית בפסנתר.
בערב, הם קוראים ספרים ומדי פעם צופים בסרט.
מתי ואיך התרחש השנוי הגדול בחייהם, אני שואלת אותם בסקרנות.
סטיבן וניקול בקרו באי לפני כ 10 שנים. הם, כמו רבים אחרים, התאהבו באי היפהפה והחליטו שלכשיפרשו מעבודתם יעברו לגור כאן.
5 שנים עברו מאז. סטיבן מכר את חלקו במשרד עורכי דין משגשג, ניקול נפרדה משותפתה במשרד הנסיעות ושניהם עזבו את טורונטו העיר הגדולה והתוססת, משאירים מאחוריהם חברים, משפחה, פעילות חברתית ותרבותית ענפה.
כאן בגבריולה, הם מתנהלים במקצב אחר, איטי, שליו ובעיקר מתמכרים לשקט ולטבע שיד אדם כמעט ולא פגעה בו.
אני מביטה בהם בפליאה ובהערצה מתקשה להבין איך שני אנשי מקצוע עירוניים ומצליחים שניהלו אורח חיים אינטנסיבי, גדוש בפעילות, לחצים, אתגרים מקצועיים והרבה רעש, הצליחו לחולל כזה שנוי בחייהם ולממש חלום של רבים אחרים שחולמים אך נטועים במקום ובזמן עד שחדלים.
מה סוד הכוח לחולל שנוי? לסטות מנתיב חיים מסודר, קבוע ולצאת לדרך חדשה.
הנטייה האנושית הטבעית הייתה מאז ומתמיד לשמור על המשכיות ולשמר עד כמה שניתן את הקיים גם בדורות הבאים ובעתיד.ההמשכיות איפשרה ביטחון וקיום כלכלי הן בהעברת הידע והניסיון הנרכש שעבר מדור לדור במשפחה על מגוון עסוקיה המקצועיים, והן בהעברת המסורת וערכי התרבות והדת .
קריירה ומקום מגורים נקבעו בדרך כלל עוד בטרם נולדנו והשתמרו במהלך חיינו עד שעברו לילדינו. נדידה ומעבר למקום אחר התרחשו רק במצבי מצוקה עקב רדיפות או מצב כלכלי שאילצו להתמודד עם השנוי.
שנויים עשויים לעורר תחושה של אי נוחות לנוכח חוסר הודאות המתעוררת בעקבותיהם ובעיקר לנוכח העובדה שאנשים נוטים לפתח ציפיות שליליות במצבים לא ודאיים. ציפיות שליליות הן למעשה ביטוי לחרדה מהחדש, הלא ידוע, מתחושת אובדן שליטה וחרדות המתקשרות לפרידה מאדם או מקום מוכר ובטוח. שנויים גם דורשים ויתורים כי הרי בכל שנוי ישנה גם פרידה ולכן יש בו רווחים אך גם הפסדים. קשה יותר לוותר או להיפרד מאשר לקבל.
נטייה זאת אמורה להתחזק אצל בני 60+. אלה כבר מיושבים יותר, הרפתקנים פחות מבני עשרים שהעתיד שלהם ארוך ורחב. רבים מעדיפים נסיעה בטוחה ונוחה באוטוסטראדת החיים שהיא מתכון לביטחון, יציבות, גם אם הנוף מוכר וחד גוני. אך יחד עם זאת יש המעזים לשנות.
אין לי ספק שניקול וסטיבן התמודדו עם האובדנים שהיו כרוכים בפרידות שעשו עם המעבר ומתמודדים גם היום עם ההפסדים הכרוכים בחיים במקום כל כך מבודד. עם זאת הרווחים שלהם הם גדולים יותר ולכן הם משדרים תחושה של ספוק, ובעיקר שלווה שחסרה לרבים מבני דורם.
האם השנוי שעברו סטיבן וניקול במחצית השנייה של החיים הוא בריחה משגרה, מקיבעון או מלחצים סביבתיים? אני מניחה שיש כאלה שיתייחסו אל השנוי הדרמטי שעשו בחייהם בחשדנות וינסו לברר את מקור הבעיה.
ניתן עם זאת לראות בשנוי הזה דווקא את הכוח. האומץ אפילו, לגייס כוחות ולכן השנוי במקרה שלהם יכול להחשב כמנגנון הסתגלות חיובי. ביטוי לחוסן נפשי, ליכולת לממש מטרות ולעמוד באתגרים חדשים , במצבי חוסר ודאות ובשלב בחיים שבו קשה לנבא את העתיד וגדלות הסכנות (מחלות, מוות לא צפוי).
חיי האדם עם זאת רצופים בשנויים נורמטיביים בעיקרם. מסלולי החיים של רבים מאיתנו, אם לא של כולנו רחוקים מלהידמות לאוטוסטראדה ישרה, רחבה ונוחה. שנות הנעורים והבגרות הצעירה מלוות בחלומות להתקדם, להשיג, ולהגיע למקומות שבחרנו במסלול החיים. רבים מציבים מטרות מוגדרות למימוש החלום ואף זוכים לממש אותן.
שנויים חיוביים בחיים קורים אכן בשלבי ההתפתחות השונים. סיום למודים ורכישת מקצוע או השכלה, קבלת תפקיד מעניין בעבודה, התקשרות לבן זוג, הולדת ילדים, קניית בית, או טיול בעולם, שנויים אלה הם על פי רוב תולדה של מטרות שונות שהצבנו לנו במהלך החיים.
השנוי החיובי קורה כשהמטרה אליה שאפנו מושגת וזה תלוי לא רק בנסיבות חיצוניות אלא במידה רבה גם בתהליכים פסיכולוגיים הנלווים לתהליך השנוי ומתקשרים להערכה העצמית ולביטחון ביכולת שלנו ליצור שנוי ולהשיג את מטרתנו.
האמונות והצפיות של אנשים לגבי היכולת שלהם להשיג את מטרותיהם ולגבי יכולתם לטפל ביעילות במחסומים שיכולים לעמוד בדרכם בהשגת מטרותיהם, יגדירו את הדרגה ואת משך המאמצים שישקיעו בהשגת המטרה. אין ספק ששנוי שאיננו נורמטיבי וחלק משנוי התפתחותי צפוי הוא מאתגר. החלטה לשנות סביבה, אורח חיים, חברה, מסגרת, להתרחק מהמוכר והבטוח אינה קלה ויכולים להתעורר קשיים במהלך השגתה.
היכולת להגשים חלום, לממש תכניות שנרקמו לעיתים במהלך שנים רבות דורשים תכנון, הצבת יעדים ברורים להשגת המטרה,ניהול זמן, בטחון ביכולת האישית ליצור את השנוי, לעמוד בלחצים שעלולים להתעורר בעקבות הרצון לשנוי וראייה אופטימית.
שנוי משמעותי במחצית השנייה של החיים בניגוד לשנויים במחצית הראשונה יכול גם להתרחש על רקע של התפתחות פסיכולוגית ובשלות רגשית שלא בהכרח קיימת בשלב שבו אנו נוטים לקבל החלטות משמעותיות לגבי נתיב חיינו.
כך בחירת מקצוע, בן או בת זוג, מקום מגורים, ואפילו זהות ונטייה מינית יכולים להתקבל בשלב שבו איננו מודעים לעצמנו ולצרכים האמיתיים שלנו. החלטות משמעותיות נלקחות לעיתים מתוך צורך ברציה חברתית, או במילוי ציפיות של אחרים משמעותיים. במצבים אלה, קיים סיכוי שבשלב מאוחר יותר בחיים תתעורר תחושה של חוסר שביעות רצון או תסכול ואלה יפעילו לחצים שיהוו חלק חשוב בכוח לשנות.
את הכוח לשנות את מסלול חייו גייס עמי רק בגיל 54. לדבריו זה קרה אחרי שאימו נפטרה.
עמי מהנדס במקצועו, בעל מפעל מצליח ואב ל4 ילדים, ניהל עד לגיל זה חיים נורמטיביים. העבודה גזלה את מרבית זמנו. הוא השקיע מעט בגדול הילדים ובזמן הפנוי המועט קרא ספרים והאזין למוזיקה. "בסביבות גיל 50 " מספר עמי "התחלתי להרגיש לחצים בחזה, הייתי עצבני, לא מסופק, ביקורתי כלפי אשתי וילדי. לא היה לי טוב למרות שמכל הבחינות מצבי היה מצוין. הרגשתי צורך לעשות שנוי. השלב הראשון היה חזרה לספסל הלימודים". עמי התחיל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה. הלמודים פתחו בפניו עולם חדש ומרתק. הוא החל להקדיש את כל זמנו הפנוי לקריאה ובהמשך גם למחקר. נירשם ללמודי דוקטוראט ובילה שעות בספרייה יחד עם הסטודנטים שהם בגיל ילדיו.
פטירתה של אימו אליה היה קשור במיוחד, היה אירוע מכונן לדבריו. "הפרידה הפיזית הייתה גם עבורי השתחררות מצל גדול שהטילה עלי. הרגשתי שאני לראשונה אדם חפשי". החופש לבחור ולנתב את חייו במסלול שמתאים לו הוביל לפרידה מאשתו, מכירת העסק המצליח והתרחקות הדרגתית מחברים ומאורח החיים הבורגני שניהל עד כה. הוא עבר להתגורר בדרום תל אביב בדירה קטנה, חבר אל אנשי רוח, ספרת ושירה, צעירים ממנו בשנים רבות. הוא גם חזר לנגן בפסנתר. "היום אני אדם מאושר. אני רגוע. העולם שלי מלא בתכנים שמרתקים אותי. אפילו אשתי לשעבר וילדי שבתחילה לא הבינו ולא קיבלו את השנוי מבינים היום שזה היה הכרחי לבריאותי הנפשית".
הכוח לשנות אצל עמי נבע מלחצים גדולים שפעלו עליו באמצע החיים ודחפו אותו לחפש להם פתרון. ההתחלה הייתה טפול פסיכולוגי שבו ניסה להתמודד עם הלחצים הנפשיים אך גם להבין מה מקורם. התובנות שפיתח והכוחות שגייס לאחר פטירתה של אימו שלדבריו דיכאה אותו כל השנים וכיוונה אותו לפעול ולחיות לפי מודל שהתאים לה, היו המנוף לשנוי.
יש לא מעט אנשים שיזדהו עם הסיפור של עמי אך לא יעזו לשנות. כי שנוי מעורר בהם חרדה ולחץ פנימי. הם יעדיפו להיצמד למסגרת המוכרת והבטוחה. עבורם כל שנוי הוא מגבלה וקושי.
יש לעמתם כאלה שמרגישים צורך פנימי מתמיד ליצור שנויים בחייהם האישיים, אולי דווקא מתוך קושי להתקשר ולהתחייב. יש מי שמגדירים את עצמם כנוודים, הרפתקנים, סקרנים. עבורם כל שנוי הוא אתגר.
רובנו עם זאת נמצאים בטווח האמצעי עם נטייה ליציבות, קביעות ומסלול חיים ידוע מראש כשבמהלך הנהיגה במסלול הקבוע נסטה מדי פעם לשבילים צדדים לחוות נופים אחרים, אך נחזור לנתיב הראשי לאחר זמן ונמשיך בדרך הסלולה.
שנויי משמעותי במסלול החיים במחצית השנייה עלול להתרחש ככורח ולא כבחירה, בעקבות אכזבות, אבדנים, או פרידות חלקן לא צפויות ולא רצויות.
זאת יכולה להיות פרידה ממצב בריאות תקין בעקבות מחלה, פטירה של בן או בת זוג, אובדן עבודה או תפקיד חברתי כפונקציה של גיל או מצב בריאות. במצבים אלה השנוי הוא כפוי ותולדה של מציאות חיצונית שמחייבת את האדם של החיים קורה לכן המבוגר לקבל את השנוי ולהיערך אליו בהתאם
"בריאות נפשית בגיל המבוגר מוגדרת כיכולת של האדם להתמודד עם המציאות המשתנה . השנוי מלווה ברוב המקרים ברגשות שליליים, תחושת אובדן ואבל, עצבות ולא פעם גם כעס.
במקרה של שנוי פתאומי (תאונה, מוות פתאומי, ארוע מוחי, למשל) ההתמודדות היא קשה במיוחד מאחר שהיא מחייבת כוחות נפשיים רבים כדי להתמודד במהירות וללא תכנון עם השנוי שנוצר. שנוי בתחום אחד בחיים נוטה להשפיע גם על תחומי חיים אחרים ובמקרים רבים גם על הסביבה הקרובה לאדם שחווה את השנוי. כך אירוע מוחי שעבר אבי המשפחה, יכול להשפיע ולשנות לא רק אותו ואת אורח חייו אלא גם את זה של אשתו, ילדיו ואפילו נכדיו.
הכוח להתמודד עם השנוי במצבי חולי, בדידות, אובדן הוא תולדה של החוסן הנפשי שהאדם מצליח לגייס בנוסף לתמיכה הרגשית והחברתית שהוא יכול לקבל.
אותו חוסן נפשי נדרש גם בכוח לשנות מציאות קיימת.
רק שישה חודשים אחרי פטירתה של אימי גייסתי את הכוח להיכנס לדירתה- בית ילדותי המוכר והיציב בן 52 השנים, לפנות את החפצים, הרהיטים התמונות והכלים ולהשכיר את הדירה לאנשים זרים.
20 שנה לא הספיקו לאימי כדי לפנות את החפצים וחלק מהבגדים של אבי ז"ל. מצאנו אותם בארונות הגדושים. בכוח משותף הצלחנו אחותי ואני לאחר 9 חודשים ובכורח המציאות הכלכלית, להיפרד מבית ילדותנו ולשנות לעד את פניו של הבית של ההורים שנשאר, למרות השנים הרבות שחלפו מאז שעזבנו, גם הבית שלנו.
השנוי הזה עדיין מעורר צביטה בלב. מזל שהזיכרונות, הייצוגיים הפנימיים של הבית ושל חוויות הילדות בבית, עדיין שומרים על יציבות.
ד"ר ליאורה בר-טור, פסיכולוגית קלינית, מכון "צמתים"