על גילנות בימי קורונה

גבריאלה ספקטור-מרזל ועירית רגב

בית הספר לעבודה סוציאלית, המכללה האקדמית ספיר

יעל[i] מתגוררת כבר שלוש שנים בדיור מוגן במרכז הארץ. היא בת 80 ומתקשה בהליכה. ראייתה התדרדרה לאחרונה והיא כמעט ולא יוצאת מחדרה. אחת לשבוע מגיעה לביקור ביתה רחל עם הנכדים הקטנים. "המפגש השבועי הזה", אומרת יעל, "הוא הכיף והשמחה שלי. אני מחכה לו כל השבוע. זה נותן לי כוח ומעשיר את חיי". בשבועות האחרונים, עקב ההנחיה לבודד אנשים זקנים מאוכלוסיות צעירות יותר, כדי לצמצם את הסיכוי להידבק בנגיף הקורונה, נמנע מיעל לפגוש את בתה ונכדיה. "אני מתגעגעת ועצובה. מרגישה בודדה וחסרת אונים. מחכה לרגע ששוב אוכל לראות אותם. "

מחקרים מצביעים על-כך שקשרים עם בני משפחה וחברים משפיעים לטובה על הבריאות הגופנית והנפשית, ואף קשורים לאריכות ימים. חשיבותם של קשרים אלו לא פוחתת עם השנים ואולי אף מתחזקת, עם הצטמצמות הרשת החברתית עקב היציאה לפנסיה ואובדן חברים ובני זוג, יחסים בינאישיים הם מקור עיקרי של משמעות, אהבה ותחושת בטחון עבור אנשים מבוגרים, וכאשר הם מתמשכים לאורך שנים, הם גם תורמים לתחושת המשכיות. חשיבותם של יחסים בינאישיים מתגברת בתקופות של איום, לחץ וסכנה. פגיעה ביכולת של אנשים מבוגרים לקיים קשרים בינאישיים דווקא בצל האיום לחלות בנגיף הקורונה, מסכנת לא רק את רווחתם אלא גם את בריאותם הגופנית והנפשית. הבידוד הנכפה לאחרונה על אנשים זקנים מגן עליהם מפני חשיפה לווירוס, אך עשוי להחליש את עמידותם הפסיכולוגית והגופנית.

מחירי הבידוד

מראשית ההתפשטות של נגיף הקורונה בעולם, היה ברור שאנשים מבוגרים מצויים בסיכון מוגבר לתחלואה ולתמותה. לכן, כאשר הגיע הווירוס לישראל, אחד הצעדים הראשונים שננקטו היה בידוד המבוגרים - אם בהנחיות פורמליות של משרדי ממשלה ואם בהסברה ציבורית. עוד לפני שנסגרו בתי הספר, הגנים וחלק גדול ממקומות העבודה, משרד הרווחה הורה לבתי אבות ודיורים מוגנים למנוע כניסת אורחים. המסגרות הפורמליות שמספקות שירותים חברתיים למבוגרים, כמו מועדונים ומרכזי יום, נעלו שעריהן, ואחריהן נסגרו המסגרות הבלתי-פורמליות שבתקופות שגרה מזמנות למבוגרים אפשרויות מפגש, כמו חדרי כושר, מוסדות תרבות, חוגים, בתי קפה.  בקהילה הצעירים הונחו "לחבק את סבא וסבתא מרחוק", וכך נמנע ממבוגרים למלא תפקידים משפחתיים שבשגרה מהווים עוגן מרכזי בהבניית הזמן ובזהותם. התקשורת של אנשים מבוגרים עם חבריהם, בני משפחותיהם וגורמי טיפול הצטמצמה לטלפון הסלולרי, ואצל ברי המזל – למחשב. אזרחים וותיקים רבים נותרו חוסים בצל קירות ביתם, ללא שום קשר פיזי עם בני משפחה, שכנים, נותני שירותים וגורמים בקהילה.

בידוד המבוגרים גורם לשלל בעיות הנוגעות בכל מישורי החיים; החל ממילוי הצרכים הבסיסיים של מזון ותרופות, דרך שיבוש סדר היום והעדר פעילות חברתית, ירידה בהכנסה למבוגרים שנאלצו להפסיק את עבודתם, הגברת קונפליקטים זוגיים, לאלו שחיים בזוגיות, ועד לתופעות רגשיות ונפשיות. עוד לפני הקורונה, כ- 27% מהישראלים בגילאי 65 -74 וכ- 39% מבני ה-75+  דווחו שהם חשים בדידות לעיתים קרובות או מדי פעם. בדידות ולבדיות הן תופעות שונות אך הן קשורות זו בזו. לכן יש לשער שככל שהבידוד יימשך, עוד ועוד מבוגרים יחושו בדידות. זוהי אפשרות  מדאיגה ביותר, לנוכח ההשלכות החמורות של בדידות בזיקנה: עלייה בדיכאון ובחרדה, האצת הידרדרות פיזית וקוגניטיבית, ואף הגברת היארעות של תמותה  - כתוצאה מהגברת התחלואה, התזונה הלקויה המאפיינת יותר זקנים בודדים, ושעורי התאבדות גבוהים יותר בקרבם.

באופן טראגי, המדיניות שנועדה להגן על אנשים מבוגרים בפני וירוס הקורונה מעוררת מגוון בעיות – חברתיות, זוגיות, כלכליות, רגשיות, ואולי גם פיזיות וקוגניטיביות. במאמר קצר זה אנו מבקשות להאיר היבט אחד של המלחמה בנגיף הקורונה, שלדעתנו לא נלקח ברצינות הראויה על ידי הקברניטים המובילים אותה: גילנות.

סטריאוטיפים, סגרגציה והומוגניזציה

"אומרים שביתי הוא מבצרי", אומר גדעון בן ה-84 ."אני לא מרגיש כך. אני שומע בחדשות שאנשים צעירים יכולים לשוב לפעילות ואנחנו, המבוגרים, צריכים להישאר בבית. ואני מרגיש אחר. שונה, מחוץ למחנה"

הגילנות - אפליה כנגד זקנים – היא תופעה בעלת שורשים היסטוריים ארוכים, והיא מאפיינת את כל החברות המערביות. בחברה הישראלית הגילנות מושרשת ביתר-שאת, משום שאתוס העלומים המערבי מקבל בה משנה תוקף על-ידי התרבות הצבאית והתרבות הציונית -צברית, המושתתות על ערך הנעורים. מגפת הקורונה – או יותר מדויק, הדרך שבה אנו נלחמים בה - עלולה להקצין את תופעת הגילנות אף יותר.

ככל שהמחירים הכלכליים והחברתיים שהחברה הישראלית משלמת על הבידוד הגורף של האוכלוסייה, הולכים ומתרבים בשיח הציבורי ביטויים לסטריאוטיפיזציה של אנשים מבוגרים. גם אם שיח זה עטוף בדאגה כנה, הרי שההתייחסות המאחידה למבוגרים כמסכנים, חסרי אונים וחלשים היא ביטוי גילני ברור. הדברים אותם מבטא גדעון מטרידים לא רק בשל תחושותיו הקשות אלא בעיקר משום שקולם של המבוגרים נפקד מהשיח הציבורי ומהדיונים הקובעים את גורלם.  שתי הזירות האל נשלטות על-ידי שיח פטרנליסטי של מומחים למיניהם שיודעים, לכאורה, מה טוב עבור המבוגרים. זאת אגב, בניגוד לקולם של צעירים שנפלטו ממעגל העבודה עקב מצב החירום הלאומי, אשר נשמע באופן רם וצלול באמצעי התקשורת ובוודאי נלקח בחשבון בקרב קובעי המדיניות.

תופעה שהיא במובן מסוים הפוכה, ו(בינתיים?) מתגלה רק במרומז, היא האשמת הקרבן. פה ושם נשמעות אמירות המתארות את הזקנים לא כקרבן המרכזי של נגיף הקורונה, אלא כאשמים במחירים הכלכליים והחברתיים של המלחמה בנגיף.

אולם הביטוי המובהק של גילנות הוא הרעיון לנקוט בבידוד לזקנים בלבד. דבריו של ד"ר יאיר שינדל (גלובס, 12/3/20) מבטאים את המיזם: "למדינת ישראל לצאת למבצע הצלה לאומי: 'כבד את אביך ואת אימך'... במסגרתו האוכלוסייה שמעל גיל 70 בישראל תיכנס לבידוד של ארבעה עד שמונה שבועות, גם אם לא נחשפו לנגיף עד כה". הוא הוסיף כי "מדובר במהלך הכרחי ודחוף, שנובע לא רק מצורך רפואי ישיר, אלא בראש ובראשונה, מצורך חברתי ואף בטחוני". רעיון הסגר למבוגרים בלבד הועלה לא רק על-ידי מומחים באמצעי התקשורת, אלא גם נידון ברצינות בקרב מובילי המאבק בקורונה, כפי שדיווחה הכתבת קרן מרציאנו ב- 23 למרץ.

לצד דוגמאות נקודתיות,  כמו האסקימוסים שהשאירו את זקניהם באיגלו, קשה לחשוב על מקבילות בהיסטוריה לבידוד גורף של קבוצת אוכלוסייה שלמה בשל גילה. הרעיון של בידוד סלקטיבי ממחיש את שתי המגמות המאפיינות את יחסן של חברות מערביות לזקניהן. הראשונה, סגרגציה, מתייחסת להפרדת הזקנים מהלא-זקנים. כפי שהאנתרופולוג חיים חזן כתב כבר ב-1984, אנו מתייחסים לזקנים כ"גזע" אחר, הנפרד מ"האנחנו". המגמה המשלימה היא הומוגניזציה - האחדה: אנו מתייחסים לזקנים כאילו היו מקשה אחת, תוך התעלמות משלל ההבדלים הקיימים ביניהם מבחינת מגדר, תרבות, משאבים כלכליים וחברתיים, מצב פיזי, סגנונות אישיות ועוד. ההגיון שעומד מאחורי רעיון הסגר הסלקטיבי מגלם בתוכו את שתי המגמות: כל המבוגרים נמצאים בסיכון, מעצם גילם  - ובלי לקחת בחשבון את ההבדלים העצומים ביניהם, למשל בין מי שיש להם מחלות רקע לבין מי שבריא, בין מי שמנהלים סגנון חיים בריא לבין מי שלא, בין מי שמעשנים לבין מי שלא - ועל כן, ראוי לבודד אותם משאר האוכלוסייה.

אגב, מעניין מהו הגיל שלפיו המצדדים בבידוד הסלקטיבי מבקשים לקבוע על מי יוטל ההסגר. שמועה אחת דיברה על גיל 65 – גיל המזוהה כתחילת הזיקנה, מאז חוק הפרישה של ביסמרק ועד השנתונים הסטטיסטיים המבחינים בין זקנים ללא זקנים. לפי שמועה אחרת, ההצעה היא לחייב בידוד לנשים מגיל 65 וגברים מגיל 70  - פער שבדומה לפער המגדרי בגיל הפרישה שלול כל הגיון, שכן תוחלת החיים של נשים גבוהה משל גברים. כמו גיל הפנסיה, כל קביעה של גיל כלשהו היא שרירותית, ומהווה ביטוי גילני.

ייתכן שההצעה לסגר סלקטיבי תיפול, לא משום שהיא גילנית, אלא פשוט כי היא לא יעילה מבחינת המאבק בהתפשטות נגיף הקורונה. הדיווחים מהעולם מראים שהנגיף גורם לתחלואה ותמותה גם בקרב צעירים יותר , ושאלה מהווים חלק מרכזי ממעגל ההדבקה. ובכל זאת, הטבעיות שבה מתקבל הרעיון לבודד מבוגרים בלבד, על בסיס קריטריון של גיל, ולא של מחלות רקע, מצב בריאות וכדומה – צריך להוות עבורנו, הגרונטולוגים, תמרור אזהרה.

תמרורי אזהרה נוספים הם הגילויים הבוטים של גילנות במדינות שבהן מגיפת הקורונה משתוללת במספרים גדולים. ג'וסף ארמנגול, חוקר מגדר, התייחס לאחרונה לתופעת הגילנות בספרד - אחת המדינות המובילות באחוזי התחלואה והתמותה מהנגיף. במאמר שכותרתו "וירוס הגילנות: הקורונה ואפליית המבוגרים", התייחס ארמנגול לתופעות גילניות בוטות שמתרחשות בתוך הכאוס השורר כעת בספרד. למשל, רופאים בבתי חולים המתמודדים עם מחסור חמור במכונות הנשמה, מטפלים בחולים הצעירים יותר ומניחים את הזקנים למותם. חיילים שסייעו במאבק בקורונה מצאו קשישים חולים, לצד אחרים שנמצאו מתים במיטותיהם, בבתי אבות שצוותיהם נטשו כאשר התגלה בהם נגיף הקורונה.

התופעות האלה לא קורות אצל אסקימוסים רחוקים אי שם בהיסטוריה. הן מתרחשות לנגד עינינו עכשיו, באחת המדינות המערביות המתקדמות בעולם. עבורנו, הגרונטולוגים, הן צריכות לשמש דגל אדום ולעורר אותנו להתייחס ברצינות לביטויי הגילנות שכבר מתגלים בחברה הישראלית הנלחמת בקורונה.  הסכנות הטמונות בסגרגציה והומוגניזציה של מבוגרים צריכות להיות חלק מהשיח הציבורי ולעמוד לנגד עיניהם של מובילי המאבק בנגיף. כבתחומים אחרים, גם כאן אנו מחויבים לחשוב על התקופה הפוסט-קורונה. איזו מן חברה תהיה לנו בעוד חודשיים, חצי שנה או שנה, כשנמגר את המגיפה? בשיח  החשוב על השלכות המלחמה בנגיף הקורונה, מן הראוי שתילקח בחשבון גם הקצנת הגילנות, כאיום חברתי ומוסרי שיש להוקיעו. העובדה שנגיף הקורונה הוא גילני היא אתגר מספיק קשה עבור הזקנים. באחריותנו לוודא שהאתגר הזה לא יתעצם בשל האופן שבו אנו מנהלים את מלחמתנו בנגיף.