"החיים במחשבה שנייה- שיחות עם נפתלי" - (מתוך הפרק העוסק בניהול זמן)
ליאורה בר-טור, הוצאת אח .2009
"איך אתה מרגיש עם הזמן? האם הוא עובר לאט או מהר?" אני מנסה לחזור אליו ולחוויה האישית שלו
"אני חשבתי על זה. אין ספק שעם התקדמות הגיל. הזמן רץ הרבה יותר מהר וזה לא מכיוון שאתה מתקרב לסוף וחבל לך על הזמן.
חשבתי על נוסחה מסוימת בקשר לזמן. קחי תינוק בן שנה. בשבילו שנה זה כל חייו. לעומת זאת אדם בגיל 70 שנה. אצלו שנה זה קטע קצר של הזמן. זה נכון שהימים עוברים במהירות. לא הרגעים. אלה אולי עוברים בצורה איטית יותר. הזמן הקצר, הרגע, השעה, כל אלה יכולים להיות אפילו איטיים יותר. אבל היום עובר מהר. הנה עובר שבוע הנה עוברים שבועיים. בעבר הייתי מתכנן שבוע והיום החמישי היה ניראה רחוק, כאילו שלוקח יותר זמן".
נפתלי פותח את היומן הקטן שלו ומדפדף "והנה היום כבר יום רביעי והנה עבר עוד שבוע"
" אם את שואלת לגבי הזמן..." נפתלי מסביר את דבריו שוב בסיפור מהחיים:
"אני הייתי צריך לחדש איזו הפקדה והשאלה הייתה אם לחדש את ההפקדה בכלל ואם כן למה, ויש הצעות שונות. מאחר שלבנקים אין יותר את הקופות והם רוצים למשוך משקיעים אז הם מייצרים כל מיני תכניות שתלויות בכל מיני גורמים ונותנים מיגוון אדיר של אפשרויות השקעה. אני למשל חסיד גדול יותר של אינדקס ודולר.זה דבר שבשנה הקודמת היה הדבר הגרוע ביותר אבל אני חושב שהעניין של אינדקס של אינפלציה בארץ יעלה מכל מיני סיבות".
(נפתלי מוציא מאחד המדפים חוברת ומראה לי שזו חוברת המסכמת את האינפלציה של 2006. הוא שוב רומז לי באופן מאוד מיוחד שיש אולי נושאים אחרים שכדאי שנדבר עליהם ובהם יש לו הרבה יותר לתרום והוא גם מעודכן ומתמצה בהם).
"אז הלכתי לבנק" הוא ממשיך בסיפור " ואני מאוד שמרני אבל יש מצבים שאני מסכים לחצי ספקולציה. יש תכנית שאפשר לחדש אותה ל8 שנים. החידוש הוא לשנתיים, אך יש לך אחרי שנתיים הזכות לחדש לעוד 8 שנים.
טוב, אמרתי אני לוקח את התכנית של 8 שנים. אחרי שגמרתי וקיבלתי את ההצעה (מחייך) אמרתי לעצמי " רגע אתה נורמלי? מה עשית? טוב אז אני אומר לעצמי טוב אבל אני יכול לצאת אחרי שנתיים. טוב אז אם אני נורמלי אני צריך לדעת שיש לי מגבלת זמן ברורה. שום חוכמה אין בזה. מה ההיגיון לעשות תכנית ל8 שנים? התחלתי לצחוק לעצמי. האם צדקתי או לא אין לזה חשיבות. אתה לא יכול להרגיש שאתה בסוף הדרך"
"מה שאתה אומר, אם הבנתי נכון שאתה מתנהג כרגיל כאילו שהחיים שלך נמשכים כמו אצל אדם צעיר. אתה לא חושב על העתיד הקצר. בכל אופן כשאתה חושב על הגיל האם אתה באופן אישי לא מרגיש שאתה בסוף הדרך?" אני ממשיכה להציק בשאלה נוספת
"לא"! (תשובה חד משמעית ותקיפה)
"אתה לא חושב על סופיות שאתה מתקרב לקצה?" אני שואלת שוב, מתקשה להאמין, מותחת את חבל עד הקצה.
"לא, אני מתבדח עם אנשים, עם נשים, חבל לכם לבנות עלי יהיה לכם צער גדול. אני רוצה לחסוך בצער שלכם"
נפתלי שוב מנטרל את מגבלות הזיקנה ומדגיש את עובדת היותו גבר.
"טוב, אבל אפילו שאתה מתבדח" (אני לא מרפה) "זה כניראה מעסיק אותך באופן לא מודע".
"לא שאני יודע"
"אבל אני שואלת אם זה מעסיק" אני ממשיכה להתקרצץ עליו, ניראה לי שאני אפילו מגזימה "האם זה משפיע על דברים שאתה עושה?"
"טוב, אם אני אעשה למשל ביטוח מזגנים. ביטוח ל5 שנים. טוב הטכנאי מציע לי לעשות ביטוח לשנתיים או שלוש ואחר כך אני שואל את עצמי למה אני עושה ביטוח ליותר משנה? טוב, אני אולי רוצה לרמות את עצמי. זה לא נאה".
מה זאת אומרת? אני שואלת לא מבינה מה לא בסדר בקצת הכחשה.
"זה לא נאה למשל לגבי יורשי, האם אני צריך לקבוע להם?
טוב את הרי יודעת את מערכת היחסים שיש לי עם הילדים הכל פתוח
אבל אם אתה חושב שאדם צריך לשתף את ילדיו בכל עינייניו הכספיים?
כן. (הוא עונה לשואל הדמיוני שלו) אני הכנסתי אותם לכל החשבונות הכספיים ובאמת כשעשיתי את התכנית הזאת, היה ראוי לשתף אותם. התייעצתי איתם למרות שאני לא חושב שאני זקוק לעצה שלהם. אבל אני התייעצתי איתם".
"ואם הם לא היו מסכימים?" אני שואלת
"אני צריך להקשיב טוב. בכל מקרה הם שותפים לחשבון. רק שהחתימה שלי יחידה והחתימה של שני הבנים משותפת".
כמה שנים שזה כך?
"רק באחרונה".
"באיזה שלב החלטת על כך?" אני מנסה להבין שוב איך זה מתחבר למשמעות הזמן בשלב הזה של חייו
"כשדיטה נפטרה. הם העבירו לי את זכויותיהם בתור יורש יחיד. באותו רגע אני הבנתי שאני חייב להם. זאת אומרת שאני צריך עכשיו להתנהג כאילו אני נאמן למה שיש ".
"אנחנו מדברים על תחושת הזמן" אני ממשיכה בניסיונותי להבין עוד יותר. ומנסה לשאול בכיוון אחר:
"האם אתה מרגיש שיש הבדל בין הזמן של הצעירים לזה של המבוגרים? האם אתה מתמודד עם מצבים שבהם אתה מרגיש שיש לך קושי עם הקצב של הצעירים?"
"לדוגמא הקצב של הדיבור" הוא מתחבר לעניין במהירות. "מהירות הדיבור שהיא מפריעה לי ממש. לפעמים אנשים מדברים כך שקשה לקלוט. זה דבר ראשון. גם השפה של הים לא תמיד מובנת לי.
דבר שני, יש לי רגישות מסוימת לעניין של מהירות היציאה מחנייה. כשאתה בסוף מסיבה או אירוע וכל אחד נכנס לרכב שלו, יש תחרות סמויה מי מצליח להתניע את הרכב, לעשות את התזוזה הראשונה".
"באמת?" אני שואלת בפליאה לא מודעת בכלל לעניין הזה
"אין ספק, אני חושב שיש אנשים שמכינים את המפתח מראש בכדי שהם יצילחו לצאת במהירות האפשרית.
אני מדבר על היכולת, לא על לתפוס מקום בתור, זה לא קשור בזמן, זה קשור לאופי, למי שנותן לגברת את התור, או לתת למישהוא לעבור בכביש. זה לא עניין של זיקנה. למרות שאתה מצפה שאם אתה נותן לאחרים לעבור יתנו גם לך.אבל העניין הוא יותר התחרות. גם אני רציתי לצאת יותר מוקדם. גם אני הכנתי את המפתחות. אני מכין את כל הדברים כדי לזכות בתחרות. אבל היום אני מפסיד בתחרות. אין מה לעשות. אני מציע לבדוק כל דבר. דווקא ברכב אל תעשה את ה"רייס". צריך לבדוק אם יש משקפיים, לשים חגורה. אני מפסיד בתחרות . זאת תחרות פנימית . אני לא יודע איך את?" הוא פונה אלי בחיוך ממזרי
"אני בכלל לא חושבת על זה. זה ניראה לי עניין שמעסיק בעיקר גברים לא נשים. נשים מתחרות על הופעה חיצונית אולי, על היכולת להתגאות בילדים או בנכדים. לא דברים שוליים שכאלה" אני מחייכת, הוא מתבונן בי ולרגע הוא ניראה לי כמו נער שובב מתבגר. האם הוא שוב מנסה להוכיח לי שהוא גבר לכל דבר ולא משנה בן כמה הוא? אני מנסה לחזור לנושא הזמן, ניראה לי שקצת התרחקנו ואולי הוא קצת מתחמק??
"האם אתה מרגיש לפעמים בעבודה שהקצב של אנשים מהיר בשבילך?
"אם את מדברת על קצב המחשבה אין לי בעיות עם זה".
"אם אתה מסתכל על הדור נצעיר האם אתה חושב שהם אולי פזיזים, מקבלים החלטות מהר מדי?
"אני לא חושב שהגיל בעניין הזה קובע. אני חושב שמה שקובע זה הניסיון, ותכונות אישיות, לא הגיל.
כמובן יש בדברי יוהרה מסוימת. סובייקטיבית מעמדת מצבי אני לא אומר שזה הגיל אני אומר שזה הניסיון למרות ששני הדברים האלה הולכים יד ביד. אני דוגל בניסיון למרות שמישהו יכול להגיד שאני סובייקטיבי לא אובייקטיבי".
יפה!.
"זאת אמירה נחמדה" הוא מחייך
"כן יפה מה שאמרת" אני מוסיפה. שוב מתפעלת מהיכולת שלו להתבונן על הדברים ולא רק לאמר אותם.
"רציתי לשאול אותך על ניהול זמן" אני מוסיפה עוד זווית לדיון על הזמן.
"דיברנו די הרבה על האופן שבו אתה מתארגן עם הזמן. כשאדם עובד יש לו מסגרת. יש לו בדרך כלל תכנית עבודה ושעות שבהן הוא עסוק. כשהוא פורש מהעבודה יכול להתעורר קושי. לכאורה הוא חופשי וזמנו בידו אך למעשה יש לא מעט אנשים שמתקשים מאוד לנהל את זמנם. כי זו אולי התקופה הראשונה בחייהם שאין מי שמכתיב להם את זמנם".
"כן" עונה לי נפתלי " כשאתה בפנסיה מאוד חשוב שיהיה יומן שתדע איך להתארגן" והוא מוסיף "דבר קטן שחשוב שאומר זה שאם קודם הייתי צריך חצי שעה בשביל להתארגן, לא רק בבוקר, כמו שכבר אמרתי. אתה צריך יותר זמן להתארגן. אני חשבתי תמיד שמספיק לי חצי שעה. היום אני יודע שבשביל לדייק אני צריך שעה. אני לא יודע אם זה קשור לזיקנה.."
"אולי בגלל הגיל אתה יותר איטי?" אני שואלת
"אתה יותר איטי ויש גם את כל הסידורים שאתה צריך לעשות. לכבות אורות, לבדוק שהגז סגור. לסדר את הבית, לא להשאיר שום דבר".
"אבל את זה גם עשית קודם?" אני שואלת
"כן אבל אולי קודם לא עשיתי את זה בעשר הליכות אלא באחת. יכולתי לעשות עשרה דברים בבת אחת. עכשיו אני כניראה עושה 10 הליכות. עכשיו כל דבר זו פעולה ניפרדת".
אני מקשיבה ונזכרת שגם שרה בת ה-88 אמרה לי לפני זמן מה שלוקח לה שעה וחצי של התארגנות לפני הפגישה איתי". אותה הטרידה העובדה שזה הרבה זמן והיא לא מבינה למה היא כל כך איטית.
"אולי זה גם קשור לעובדה שאתה מאוד דייקן? אתה יקה" אני מנסה לבחון האם באמת זה קשור לאיטיות שבאה עם הגיל או לתכונות אופי.
נפתלי איננו מגיב, הוא עסוק במחשבות וחוזר לניהול הזמן:
"לצורך הזה לנהל את הזמן יש חשיבות עליונה. חשוב לקבוע מה אתה רוצה לעשות ולנסות לבצע מה שאתה רוצה לעשות. לא כל מה שקבעת חייב בסופו של דבר להיעשות, אתה יכול לשנות, אבל לא לתת לזמן או לסביבה להכתיב ולהיות הקובע של הזמן שלך. שבבוקר תדע מה אתה עושה עד הערב".
"האם זה משהוא שהשתנה אצלך?" אני שואלת. "אני מניחה שאתה תמיד היית מאורגן"
"כן אבל יש לזה חשיבות יותר גדולה. הוא ממשיך ומסביר "בעבר הזמן שלי הוכתב על ידי גורמים חיצונים. היום אני הקובע ויש בזה הקלה אך חיסרון כי אנשים אוהבים שתכנית החיים שלהם תהיה מוכתבת על יד גורמים חיצוניים".