8.3 אבל על מות ילד

פרויד, אשר הציע את המודל הראשון לעיבוד האבל  Freud, 1917)) טען כאמור שבתום תהליך האבל יכול האָבֵל לשוב לתפקוד תקין וליצור קשרים חדשים, כשיתפנה האגו מהעיסוק במת בתהליך הדרגתי של הסרת העכבות.

אך ניסיונו האישי של פרויד בתקופה מאוחרת יותר, הוכיח עד כמה החוויה האישית, ובעיקר אבל של הורה על מות ילדו, היא שונה. כשנפטרה סופי, בתו, הוא הודה שעמוק בתוכו הוא יכול לזהות רגשות של פגיעה נרקיסיסטית עמוקה שלא תגליד. תשע שנים לאחר מותה כתב פרויד לחבר, שלמרות הידיעה שאחרי אבדן כזה יחלוף המצב האקוטי של האבל, אנו גם יודעים שלעולם לא נזכה לנחמה ולעולם לא יתמלא החלל שנוצר. לטענת פרויד, כך צריך להיות כי זו הדרך היחידה להמשיך להניע את אותה אהבה שאיננו רוצים להכחיד.

תיאור מטפורי מצמרר של חוויית השכול של הורים במשך השנים בא מפי אב שכול בן 76, שבנו נהרג 25 שנים קודם לכן: "אני מרגיש כמו אבא שמנענע עריסה עם תינוק מת בתוכה"   (בר-טור ומלקינסון, 2000).

על פי הספרות המחקרית, אבל של הורה על ילד שונה מאבל אחר, ומקובל כיום לראותו כאבל שלעולם אינו ניתן לפתרון במובן של סיום או פרידה. היכולת של ההורים ליצור מערכת יחסים עמוקה וייחודית עם כל אחד מילדיהם היא בעלת מקום מרכזי בהתקשרויות האנושיות. מוות של ילד מזעזע את המרקם המורכב של  הקשרים הרגשיים הללו והוא מנוגד לחוקיות הטבע. ילד הוא שלוחה נרקיסיסטית של כל הורה; הוא ה"תיקון" שלו,  הוא העצמי המוצלח והטוב יותר, הוא התקווה לעתיד טוב יותר ועוד. לכן אבדנו של ילד הוא אבדן של חלק מההורה.

היטיב לתאר זאת אב שכול המתמודד עם השכול כבר 15 שנים:

"זה כאילו שהורידו לך יד ואתה נכה. בהתחלה זה כואב מאוד, ולא יודעים איך להסתדר בלי היד. אחר כך זה מגליד וזה מפריע, ואחר כך שמים לך פרוטזה ואתה מתחיל לתפקד. והפרוטזה היא כל כך טובה, שאיש לא מרגיש שאתה בלי יד. אבל בערב אתה מוריד את הפרוטזה ונשאר בלי"."(בר-טור ומלקינסון, 2005)

מערכת הקשרים בין הורים לילדים לאורך החיים היא דינמית ומשתנה מטבעה. היא כוללת מגוון רחב של התנסויות, ובהן סיפוק והנאה אך גם מצבי לחץ ורגשות שליליים של כעס, של תסכול, של אכזבה ועוד.

במערכת יחסים בוגרת שבין הורים מבוגרים לבין ילדים בוגרים פוחת המרכיב האינסטרומנטלי ובולט יותר המרכיב הרגשי והשיתופי העשוי לבוא לידי ביטוי בהדדיות ובחברוּת בין הורים לילדים. לכן אבדן של ילד בוגר הוא אבדן של מערכת יחסים שהייתה, המלווה בתחושת האבדן של מערכת יחסים פוטנציאלית שהייתה יכולה להיות.

            מחקר על ההתקשרות מצביע על מקומם המרכזי של הייצוגים הפנימיים של הילדים בעולמם של ההורים, וזאת גם  לאחר שהילדים עוזבים את הבית. הקשר הפיזי עשוי להתנתק אך הקשר הרגשי נמשך. במקרה של מות ילד, נשמרים ייצוגי הילד ולעתים אף נעשים אינטנסיביים יותר.

לא זו בלבד שילדים הם דמויות מרכזיות במחשבות ההורים, הם אף ממשיכים לשמור על מקומם כ"מאזינים" פעילים של ההורים והם מעורבים בעיצוב זהותם. משום כך מותו של ילד מהווה איום חמור על תחושת העצמי של ההורים ושל האחים (Riches & Dawson, 2000).

מחקרים שבדקו אבל של הורים על ילדיהם מצאו שהאבל נמשך שנים ארוכות והזמן אינו מביא מרפא ואינו מסייע בגמילה מהגעגוע ומהכאב על האבדן. ממצאים אלה הראו שאחת היא  אם הילד שנפטר היה תינוק, מבוגר או אפילו תינוק שנפטר בלידה. הקשר הרגשי של ההורה למת נמשך.

המודלים המוצעים כיום להבנת תהליך האבל, בעיקר אבל של הורים,  מצביעים על המשכיות הקשר (continuing bond) ומדגישים שפתרון מוצלח של האבל אינו ויתור והתנתקות, אלא משא ומתן המתחדש כל הזמן לגבי משמעות האבדן, תפקידו ומקומו. תהליך עיבוד האבל הוא דינמי, אמוציונלי וקוגניטיבי; הוא משתנה, משפיע ומושפע מאירועי החיים, מהזמן ומהנסיבות החברתיות ( Klass , Silverman & Nickman, 1996; Stroebe & Schutt, 2001).

מודלים אלה מעמידים במרכז את ההתמודדות היום-יומית הקיומית המלווה את הכאב על האבדן והמתבטאת בהתארגנות מחודשת של החיים ללא המת, ואת הצורך בשינוי ובקבלת תפקידים חדשים.

מחקרים שבדקו השפעות ארוכות-טווח של אבל מצאו אותה עצמת תגובות בקרב הורים שהתאבלו 20 שנה, בקרב הורים שהתאבלו שלושה חודשים, ובקרב הורים שאבלם נמשך שנתיים. על פי להמן, וורטמן וויליאמס (Lehaman, Wortman & Williams, 1987) נראה שמשך הזמן אינו קשור לתהליך האבל, והורים לא הצליחו להגיע לפתרון של האבל על ילדם. מחקרים אחרים שבדקו אבל של הורים מבוגרים מצאו אף הם שהאבל הוא מרכיב מרכזי בחיים וזאת גם שנים רבות לאחר האבדן .

 נראה גם שההתמודדות של הורים שכולים, בדומה לניצולי שואה ואחרים שחוו אירועים טראומטיים, היא דינמית, משתנה ורב-ממדית. היא מכילה בו-זמנית עולם פנימי ובו ייצוגים מהעבר וקשר לאובייקט שאיננו, מלווה רגשות עצב וכאב, ועולם חיצוני שבו תפקודם טוב, אקטיבי ומשתנה. היחסים בין עולמות אלה משתנים וכן גם מרכזיותם בשלבי החיים השונים.

רובין ((Rubin, 1990; 1999 הציע לבחון את התמודדותם של ההורים השכולים על פי מודל שהוא מכנה "המודל הדו-מסלולי של אבל". ההורים השכולים מתפקדים לדבריו בשני מסלולים מקבילים: מסלול תפקודי (בריאות, עבודה, עולם חברתי) ומסלול מערכת הקשרים עם המת: עולם פנימי רגשי וקוגניטיבי שהקצב שלו אחר ובו חי ומתקיים הייצוג של הילד המת. מודל זה מעמיד במרכז את טווח ההתמודדות ואת מורכבותה ואת הקשר הנמשך עם המת. עוד אומר רובין, כי פתרון טוב של האבדן מתבטא בתחושה של נוחות וזרימה המאפשרת להתקשר לייצוגים של המת ולשלב את הילד בחיי ההורים בדרך שונה מזו שהייתה כשהיה הילד בחיים.

במחקר מעקב שערך רובין (1992Rubin, ) נמצא שתהליכי האבל של הורים שכולים נמשכים שנים רבות לאחר האבדן. בעוד שחלה ירידה בקשיי התפקוד שלהם וברמת הלחץ, לא חל שינוי במערכת הקשרים עם ייצוגי הילד המת. ממצא זה קיבל תימוכין נוספים במחקר על הורים שכולים זקנים (; Malkinson & Bar-Tur, 1999בר-טור ומלקינסון, 2000), שהראה שגם לאחר 33 שנים לאחר מות הילד ההורים מתארים קשר רגשי חזק עמו. אחת הדאגות של ההורים הזקנים היא שבמותם שלהם יתרחש מוות סימבולי נוסף - מותו של הייצוג הפנימי של הילד המת בתוכם.

תהליך ההזדקנות כרוך גם באבדנים קשים נוספים - כמו מחלות ומוות של הורים, אבדן של מסגרת עבודה, של חברים ושל בני זוג; ירידה במצב בריאות, ובית מתרוקן. אבדנים ושינויים אלה משפיעים גם על האבל בזיקנה. היטיבה לבטא זאת נירה בת ה-63 שבנה נפל במלחמת לבנון: "היום אני מרגישה, יחסית לעבר, שאין הורים, אין עבודה, איבדנו הרבה חברים, אז פתאום... לא שמההתחלה לא ידעתי שהקושי הוא אין תקווה, אין המשך. כן ידעתי, אבל היו לי התמיכות של המשפחה וגם לדאוג להם. אז אין את זה, המשבצות האלה התרוקנו ברגע שהם מתו".

            לרשות ההורים השכולים עומד עתה זמן ריק, והם ממלאים אותו במחשבות ובזיכרונות הקשורים לילד המת. העולם החיצוני מתכווץ והעולם הפנימי שבו נמצא הילד המת גדל. בבית המתרוקן מילדים בוגרים נשארים ההורים עם ייצוגים של הילד המת: תמונות, חפצים, מזכרות -  כל אלה ממשיכים להתקיים כל הזמן.

האבדן מתעצם בזיקנה כשההורה הזקן נחלש וזקוק לתמיכה הרגשית והאינסטרומנטלית של ילדיו. לא פעם נעשית אידאליזציה של הילד, המכוונת לא רק כלפי עברו אלא גם כלפי הפוטנציאל שהיה טמון בו ולא התממש. אומרת מלכה, אם שכולה בת 76:

"ופתאום רואים: מי יעזור? זה איננו, זה קשה, אז הכול קשה. ועוד יותר קשה לסחוב את זה עם הזיקנה. הכול מצטמצם, החברה מצטמצמת, והבן אדם עושה חשבון, הילדים יעזרו, האבל והשכול על הגב ואני רואה את התמונה שלו, מסתיר את  הדמעות, זה מאוד קשה.

אם בני היה בחיים, הוא היה דואג שיהיה לנו יותר קל. הוא תמיד דאג לי.."  או דברי אב שכול אחר שאמר "חסר לי שאני לא יכול להתייעץ איתו. הוא תמיד ידע לתת עצה לאחיות שלו ולאמא שלו..."

למרות הגוף המזדקן והחזות הכבדה והפסיבית של ההורה הזקן, ההתרחשות בתוך נפשו נמשכת וחייו הפנימיים אינטנסיביים. מתנהלת כל העת אינטראקציה עם הילד המת, וההורים מדברים אתו, מתייעצים אתו, שואלים לדעתו ואף מעדכנים אותו. הדבר נוסך בהם כוח, כדברי משה, אב שכול בן 87:

"הוא לא נמחק, הוא מלווה אותי יום-יום, שעה-שעה. לא רק במחשבה. אני קושר כל דבר ודבר אתו. תמונתו פה, תמיד לידי. הוא חי אתי. והקשר עם הנכדים והנינים - כל אלה מחזירים מחדש. אני לא חש כך לגבי אחיי ואחיותיי שנפטרו. לגביהם לא היה לי הרגש הזה, למרות שהיינו משפחה אוהבת וקשורה. זה לא אותו דבר. השונה הוא שבהם אני נזכר לעתים רחוקות".

מותו של ילד יוצר אפוא שבר גדול לא רק אצל ההורה, אלא גם ביחסי הזוגיות ובמערכת המשפחתית כולה. במהלך התקופה שלאחר המוות עסוקים ההורים בהתמודדות אישית  ראשונית עם האבדן. האנרגיה הרגשית הגדולה המושקעת באבל האישי משפיעה על היחסים הזוגיים. ההתכנסות של כל הורה באבלו וסגנון האבל השונה פוגעים בפְּנִיוּת הרגשית וביכולת להשקיע בזוגיות, משום שבני זוג רבים מתאבלים בדרך שונה. השוני בסגנון ובדפוס האבל בא לידי ביטוי בעומק האבל, במשכו ובטיבו. הקונפליקט בין הכאב האישי לבין הרצון להעניק תמיכה לאחר עלולים ליצור בעיות בתקשורת ובאינטימיות בין בני הזוג ולהביא לידי תחושה של בידוד ושל ריחוק רגשי.

 השוני בדפוסי האבל קשור לשוני בתפקוד ההורי. לכל הורה היו יחסים שונים עם הילד לפני מותו והם משפיעים על ההתאבלות. עומק היחסים ומרכזיותם קשורים קשר ישיר לאינטנסיביות של האבל. שוני אחר נובע מיחסים "מיוחדים" שהתפתחו בין כל הורה לכל ילד. התקוות והשאיפות של כל הורה שהושקעו בילד המת לא היו זהות במשמעותן לכל אחד מהם. חרטות, אשמה, חשבון בלתי גמור וזיכרונות ייחודיים אינם משותפים בהכרח או מובנים לשני ההורים. 

            במחקר שערכנו (בר-טור ומלקינסון, 2005) על הורים שכולים בני 60 ומעלה שאיבדו ילד במהלך שרות צבאי, עלו מסקנות אלה:

אבל לאורך השנים הוא תהליך דינמי, מתפתח ומתעצב, בדומה לתהליכי התפתחות אחרים בחיים. המוות קוטע את החיים והחיים הקטועים של ההורים נחווים מחדש אחרי מותו של ילדם וממשיכים כסיפור הנכתב והמשוכתב בכל פעם מחדש, לשם יצירת משמעות, מטרה, זהות, סדר ושייכות. העיסוק בנסיבות המוות ובילד המת מקבל גוון ותוכן שונים בשלבים שונים של החיים.

ניתן לזהות שלושה שלבים עיקריים בתהליך האבל: השלב המידי האקוטי, האבל לאורך השנים עד לזיקנה והאבל בזיקנה. בחרנו לכנות את שלושת השלבים "אבל צעיר", "אבל בוגר" ו"אבל מזדקן".

האבל האקוטי המכונה "אבל צעיר" הוא האבל בתקופה הראשונה לאחר המוות, כשבכל תחומי החיים ניכרת קריסה כלשהי, מעין התפרקות, המלווה בתגובות אבל ובטראומה אינטנסיביות,  עם ההלם וההצפה של כאב עמוק. ההורים מכנים זאת "רעידת אדמה" ומתארים את תחושתם בביטוי "השמים נפלו עלינו". האבל הוא "צעיר" גם בשל הבלבול ובשל קשיי ההתארגנות בגלל השבר הקשה. בשלב זה כל אחד מההורים מכונס בעצמו, מנסה לשרוד, לעכל את משמעות האבדן. בשלב האבל הצעיר עדיין אין יכולת הפנמה של האבדן, ולכן ההורים חשים חוסר שליטה וחיפוש אחר דרך.  

במהלך השנים נראה שהאבל מתפתח והופך לאבל "בוגר" יותר. בשונה מהאבל האקוטי, אבל לאורך השנים  נשזר בחיי ההורים והופך להיות חלק בלתי נפרד ממארג חייהם. בעוד שבשלב האבל הצעיר היכולת לשלוט בעולם התפקודי והרגשי מוגבלת, הרי שבתקופת "האבל הבוגר" הרגשות נותרו בעינם, אך התגובות הרגשיות מוכרות יותר, אינטנסיביות פחות, והן חלק ממכלול התגובות הידוע מראש. יש מעין קבלה של דפוס אבל כחלק מהחיים. כפי שעולה מתיאורי ההורים, יש קבלה של הכאב העמוק והצער על האבדן ללא ניסיון לברוח ממנו, וגם בלא פחד מעצם קיומו כפי שהיה בשלבים הראשונים. היכולת להכיל את האבל מאפשרת קִרבה רבה יותר בין ההורים, פחות בריחה מהבית ויכולת מתפתחת לקבלת השונות של התגובות לאבדן. במהלך שנים אלה חלה במקביל גם התפתחות אישית בכל אחד מההורים, המוצאת את ביטוייה בהשקעה מנטלית ורגשית בחיים באמצעות עיסוקים ופעילויות שונים, הנותנים משמעות לחיים למרות האבדן. משמעות נוספת להמשך החיים מתאפשרת בהנצחה המתעצבת והמתמסדת. נוצרת שגרת חיים, שבה יש מקום לגיטימי לשמור על זיכרון הילד.    

השלב השלישי הוא האבל בתקופת הזיקנה, וכפי שהציע אב שכול שבנו נפל בפשיטה על האי גרין (בר-טור ומלקינסון, 2000), בחרנו לכנותו "אבל מזדקן". המאפיין הבולט של האבל בזיקנה הוא המשכיות הכאב שאינו מתפוגג. האבל ממשיך להתקיים כציר מרכזי בחיי ההורים, בנפרד מתהליכי התפתחות ואירועים נורמטיביים אחרים (כמו נישואי ילדים, פרישה לגמלה, "סבוּת", שינויים במצב הבריאות ואלמנוּת), אם כי הוא משפיע עליהם כל הזמן. המשימה החשובה לאורך החיים לאחר האבדן הייתה והנה שמירת הקשר עם הילד שאיננו. למעשה, מאז מותו, שזורים החיים עם המת בעולם הפנימי לצד החיים בעולם החיצוני בלעדיו.

אבדנים והתגברות התלות בזיקנה מחזקים את תחושת ההחמצה ההולכת וגדלה והמכוונת לעתיד. תחושה זו מתגברת עם הצורך של ההורים הזקנים למצוא בילדיהם עוגן, או כניסוחו של בולבי  (Bowlby, 1980), secure base. ההורים מייחסים לעתיד מוחמץ זה נופך חיובי, מעין אידאליזציה המתקשרת לאידאליזציה של הבן המת. נראה אפוא שכשם שהמת לעולם נותר צעיר, גם ההורים נותרים צעירים בחלק מסוים בחייהם הפנימיים. בזיקנה, בעולם הפנימי, בניגוד לעולם החומרי והפיזי, נשמרת חיוניות וויטליות בקשר עם הילד המת. שלא כפי שהציע פרויד (Freud, 1917), נראה שאין באבל ההורי דה-קטקסיס מהילד המת. נהפוך הוא, אפשר  לראות שבעקבות הניתוק הפיזי מהילד נפתח תהליך רגשי של המשכיות הקשר, וניתן לכנותו רה-קטקסיס. הקשר הזה שונה מהקשר הרגשי הקודם, מאחר שהוא קיים בעולם הפנימי בלבד ומשום כך נוספות לו איכויות ייחודיות שלא היו קיימות בעבר ואינן קיימות בקשר עם הילדים החיים.

            שונות רבה מאפיינת את ביטויי האבל בתקופת הזיקנה, והם נעים לעתים מקצה אחד למשנהו:  מבכי לאיפוק, מפעילות יתר להימנעות והסתגרות, מהתקרבות בין בני זוג להתרחקות. ביטויים אלה משקפים את השונות הרבה המאפיינת משפחות ואת הקשר המיוחד של כל אחד מבני המשפחה עם הילד המת. נמצאה גם שונות בתגובות הראשוניות לאבדן הילד בין אמהות לאבות. אמהות דיווחו על ביטויים רגשיים וסומטיים יותר מהאבות, שחלקם הרגישו שהם חייבים להיות חזקים ולהמשיך לתפקד ולפעול כדי לא להישבר ולא להכביד עוד יותר על בת זוגם ועל ילדיהם. במהלך השנים, ובעיקר במהלך ההזדקנות, וכחלק מתהליך ההתפתחות הרגשית האישית והזוגית, נוצרת פתיחות והתקרבות בין ההורים ובינם לבין ילדיהם הבוגרים, המאפשרת ביטוי חופשי יותר של האבל. האבות המזדקנים מגלים, אולי לראשונה, ביטויים רגשיים גלויים ויכולת לחשוף כאב וחולשה. 

המסר העולה מממצאי המחקר מכוון לסביבה הקרובה ולסביבה הטיפולית: יש לקבל את השונות של האבלים ולכבדה. יש להפסיק לחפש נוסחאות ומודלים ייחודיים לתהליכי האבל הנורמטיבי. התפקיד של הסביבה הקרובה ושל הסביבה הטיפולית הוא לעזור לכל אדם ולכל משפחה למצוא את המודל ואת הנוסחה המתאימים להם לאבל והמסייעים להם להמשיך לתפקד בדרך המיטבית לצד האבדן הקשה. אולי דווקא בזיקנה מזדמנת להורה הלגיטימציה להתאבל בגלוי ולהרגיש חלש ונזקק. האבל בזיקנה הוא בעל תפקיד חשוב בחייהם של מי שלא יכלו להתאבל באופן מלא בצעירותם. לכן יש מקום, אם מתעורר הצורך, להפנות את ההורה לקבל תמיכה מקצועית מתאימה, למקום בטוח שבו יוכל לדבר, לבכות ולהתגעגע אל הילד שאבד, בלא פחד מהרגשות החזקים העולים בו ובלא שאי מי ינסה לעצור בעדו.

מתוך הספר "האתגר שבהזדקנות" - ד"ר ליאורה בר-טור